ספט' 18

טור שהתפרסם ב- MAKO: "הכרזה על מדינה – זו רק ההתחלה"

לפניכם טור אשר כתב דני חלוץ, שהתפרסם ביום חמישי האחרון באתר האינטרנט MAKO. בטור התייחס הרמטכ"ל לשעבר למשמעות תהליך ההכרה במדינה פלסטינית באו"ם.

קרב המאסף באשר להחלטה הצפויה של עצרת האומות המאוחדות בנושא ההכרה במדינה פלסטינית הוכרע עוד בטרם החל. כן, עוד תהיינה מדינות שתעבורנה מצד אומרי ההן לצד הנמנע או המתנגד, אך הרוב האוטומטי של המדינות הקרויות "בלתי מזדהות" (ובאמת הן המדינות המזדהות ללא סייג עם הפלסטינים), יחד עם מספר מעצמות ובתוספת מדינות שאינן מצויות במחנה כזה או אחר, יאשרו את ההצעה. המהלך הפלסטיני הוא מהלך נטול סיכונים – במקרה הטוב ייצאו נשכרים, במקרה הרע לא יהיו ניזוקים.

עוד קיימות אפשרויות של התערבות כוח עליון בדמות: רעידת אדמה בדרגה 8 בסולם ריכטר, או התחדשות הסופה איירין לעוצמה 5 ואולי מהלך יוצא דופן של משרד החוץ, הביטחון או הדתות, שיכולים למנוע טכנית את התרחשות הדבר ב-20 בספטמבר. אך מה חשיבות התאריך כאשר אנו מתעלמים מן התהליך.

ביום שאחרי ואולי כבר בערב ההכרה של מרבית אומות העולם ב"זכותם" של הפלסטינים למדינה משלהם נהיה עדים למה שהיו עדים הוריי בכ"ט בנובמבר 1947. מן הסתם, יתלוו לכך יריות באוויר, יידויי אבנים פה ושם והתקהלויות בלתי מזיקות אך מאד מעצבנות. הן תהיינה מעצבנות כי ההתייחסות לתאריך השכיחה מאתנו את העובדה היסודית שאנו חיים בעיצומו של תהליך שבסופו של יום יסתיים בצעדים מעשיים למימוש ההכרזה של האו"ם, אם מרצון ואם בכפייה.

נכון, הווטו האמריקני במועצת הביטחון ימלט אותנו בטווח הקצר מהפיכת ההחלטה ההצהרתית להחלטה מעשית, אך האם לעולם חוסן? לא! השמש תמשיך לזרוח ב-21 בספטמבר, השעון לא יעצור מלכת. אך המדד אינו מה יקרה מיד אחרי אלא לאן ימשיך להוביל אותנו התהליך הזה, שמושכותיו ניטלו מידינו עת בחרנו לשבת על הגדר ולראות מה יילד יום, עת בחרנו להגיב ולא ליזום.

אינני שייך למהלכי האימים על הציבור המנבאים שחור משחור ביום שאחרי. לא מנהרות של דם אני חושש. גם הפלסטינים, ככלל, מבינים שטרור לא ישרת את השגת מטרותיהם. מעשי טרור יכולים לקרות (ראינו זאת אך לפני שלושה שבועות) עם וללא קשר לתאריך הנקוב. תמיד יהיו בינינו כאלה שייחסו אותם ל-20 בספטמבר וייראו בכך אמתלא להצדקת עמדתנו. מהי?

אנו צריכים להיות מוטרדים שבעתיים אם הפלסטינים יפעלו בדרכים שקטות שתכליתן לעורר דעת קהל עולמית אוהדת. אם ייצאו להפגנות מחאה בסגנון המחאה החברתית הישראלית ויוסיפו לססגוניות והאותנטיות המאורגנת גם עלה של זית ביד כל מפגין. או אז יגבר הלחץ על מדינת ישראל. שאון מחיאות הכפיים בבית הקונגרס האמריקאי אסור לו לסנוור אותנו מלראות את הבעיה, הנמצאת פחות מעשר דקות נסיעה מירושלים ודקת מעוף גראד מבאר שבע.

הבעיה בפניה נעמוד אינה טמונה בהיקף הטרור שיקום עלינו, גם לא ביחס הקולות התומכים מול המתנגדים וגם לא ב"ערכיות" שאנו נותנים להצבעה של מדינה זו או אחרת על פני רעותה. הבעיה טמונה בכך שאנו נמצא עצמנו בבידוד בין לאומי הולך וגובר, שהכלכלה שלנו עלולה להיחשף למתקפה וולונטרית מצד מדינות, ארגוני עובדים ושל גורמי פיתוח, ייצור וסחר ציבוריים ופרטיים בעולם כולו, שיעשו חשבון פשוט של רווח והפסד.

הבעיה טמונה בכך שמעשה בלתי אחראי מצד גורמים קיצוניים באחד מן הצדדים יכול להצית בעירה גדולה. הבעיה טמונה בכך שהעולם הערבי המפולג, המפוצל והמתקומם ייראה בכך סיבה טובה להפנות את קיטור הבעיות הפנימיות שלו לכיווננו.

מה צריך היה לעשות? ליזום יוזמה מדינית אמיתית ופרקטית אשר יכולה הייתה ליצור דיאלוג בין הצדדים ומונעת את הפניה של הרשות הפלסטינית לאו"ם. ניסיון כן ואמיתי מצידנו היה משיג לכל הפחות מצב בו ישראל לא נתפסת בדעת הקהל העולמית כסרבנית שלום, אלא דווקא הצד השני.

מה ניתן לעשות כעת? להודיע, עוד לפני ההצבעה בעצרת האומות המאוחדות, על מה אנו מסכימים ללא תנאי ועל מה אנו מוכנים לדון במו"מ. ביום שאחרי, חובה עלינו להוביל מהלכים מדיניים שישנו את הגישה הבין לאומית כלפי מדינת ישראל. מהלכים מדיניים שכאלה צריכים להיות מוצגים לגורמים המעורבים בלבד ולא באופן גלוי. מו"מ אינו יכול להתנהל בהצלחה בפומבי.

אינני מציע לכרוע ברך ולא להיכנע לאף חורש רעתנו, אך עלינו להבין שמחיר הפתרון, כל פתרון, ילך ויעלה ככל שנאריך את זמן גרירת הרגליים והוא יהיה גבוה מאד אם ייכפה עלינו. הרכבת הזו, של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, יצאה מן התחנה בהסכמי אוסלו, לפני יותר מ-16 שנים. היא יכולה לרדת מן הפסים ולחזור אליהם, היא יכולה לעבור תאונה כזו או אחרת שתעכב אותה במסעה אל היעד, אך במועד כלשהוא היא תגיע אל תחנתה הסופית.