בגובה העיניים

40 שנים ושלושה חודשים שירת דני חלוץ בצה"ל, מתוכן ארבע שנים כמפקד ה-14 של חיל האוויר, ושנה וחצי כרמטכ"ל ה-18. הוא פרש מתפקידו לאחר מלחמת לבנון השנייה, בעיצומו של ויכוח ציבורי על תוצאות המלחמה. עתה, בפעם הראשונה, פורס חלוץ לעיני הקורא הישראלי את סיפור חייו המרתק, מילדותו הצנועה במושב חגור, עד לפסגת הפיקוד של צה"ל, כשהוא עושה חשבון נפש יסודי ועמוק, בראש ובראשונה עם עצמו, אך גם עם קצינים בכירים ועם אישים פוליטיים.

חלוץ נמנה עם הקבוצה הנבחרת של טייסי הקרב, החייבים להתמודד עם טייסי האויב ומערכות הנ"מ. במלחמת ההתשה היה טייס "פנטום" צעיר, שראה מול עיניו את מפקדו הנערץ, שמואל חץ ז"ל, נפגע מטיל מצרי. במלחמת יום הכיפורים שירת בטייסת "האחת", שספגה יותר פגיעות מכל טייסת אחרת בחיל האוויר, ועבר איתה את כל הדרך, מהלם ההפתעה ועד לניצחון שהושג במחיר כה כבד.

בשנים הבאות טיפס חלוץ במדרגות הפיקוד של חיל האוויר – מפקד טייסת, מפקד כנף, ראש להק אוויר – עד שהגיע לפיקוד על החיל. בזכות יכולותיו הפיקודיות והארגוניות מונה ביוני 2005 לרמטכ"ל, "ה"כחול" הראשון בתולדות צה"ל.

כרמטכ"ל ניצח חלוץ על מבצע ההתנתקות מעזה, המתואר בהרחבה בספר. "ליבי כאב על המפונים, אך היה זה מבחן שמדינה דמוקרטית חייבת לעבור," כותב האיש שבעבר היה מחסידי ארץ ישראל השלמה, אך מיתן את השקפותיו במרוצת השנים.

מלחמת לבנון השנייה חשפה לעיניו של חלוץ תרבות צה"לית לקויה, שתרמה לכשלים שונים, אך הספר אינו מותיר מקום לספק: ממרחק הזמן שחלף, ברור כי יעדיה העיקריים של המלחמה הושגו. מאז הפסקת האש נהנית ישראל משקט מוחלט בגבולה הצפוני, והוחזרה ההרתעה מול החזבאללה. חלוץ מסביר כי ועדת וינוגרד, שלגירסתו עיוותה את מושג הצדק הטבעי בדיוניה ובמסקנותיה, לא שקלה נכונה את היעדים שהוצבו מול ההישגים בפועל.