מאז שנפלת במלחמת יום הכיפורים, לא מרפה ממני השאלה האם הדברים היו אחרת אם היינו טסים יחד, לו יכולתי להקשיב למילותיך האחרונות. הספד לטייס ערן כהן, שותף לדרך
"הם באים מן השפלה, מן המדבר. הם באים – שמות, פנים, עיניים – ומתייצבים אל המסדר… כי חבורה כזאת לא הייתה עוד למעלה… ופניהם דוממות והם עומדים נבוכים, ואז מישהו מהם לוחש: סליחה אבל היינו מוכרחים, ניצחנו בקרבות וכעת אנו נחים, אלה האחים שלי, אלה האחים" (חיים גורי, מסדר הנופלים).
ביום הזה אנו זוכרים את כולם, המחלוקות נעלמות לרגע. הצפירה נשמעת, כולנו עוצרים מלכת. תחושת הביחד של עם שלם, שלחם על עצמאותו וזכותו לחיים בארץ הזו, מועצמת. זה הרגע להרהר בינך לבין עצמך על המחיר הכבד ששילמנו לאורך 63 שנות העצמאות ובשנים שקדמו להן, למען מטרה שמאחדת את כולנו, הרצון לחיות בשלום כעם חופשי בארץ שלנו. מטרה שעבורה שילמנו את היקר במחירים – מחיר חיי הבנות והבנים שנפלו לאורך הדרך.
לאורך שנות השירות הארוכות בצה"ל, איבדתי רבים מרעי הלוחמים. מטבע הדברים, את חלקם הכרתי מקרוב מאוד, כאשר שירתנו באותה טייסת. ביום הזה צפים ועולים הזכרונות המשותפים, התמונה האחרונה, החיוך האחרון. אוהד, נתן, שמואל, משה, אורי, דרור, יהונתן, ערן, גדי, ברוך, גיל, אילן, יגאל, עמוס, דורון ויורם – כולם חברי לטייסת שנפלו בעשור הראשון להקמתה.
את ערן כהן בן דגניה, הבן של בטי, הכרתי בשלהי קיץ 1970, עת הגיע לטייסת הפנטומים הראשונה ("האחת") כבוגר קורס הטיס. כשנתיים הפרידו בגילנו. אז הרגשתי ששנות דור מפרידות בינינו. מלחמת ההתשה, בה השתתפתי, נטעה בי ביטחון והקנתה לי ניסיון.
דיברנו בלי מלים
את טיסתנו המשותפת הראשונה ביצענו באוקטובר 1970 במסגרת קורס ההסבה למטוס הפנטום, 3 שנים לפני היום שבו נפל ערן במלחמת יום הכיפורים. ערן, איש צעיר וחסון, שקמט חיוך מבויש ופנים מסמיקות היו מסימני ההכר שלו ברגעי מבוכה, הפך לחבר קרוב. הוא נפתח לאיטו והתגלה כאדם מבוגר מכפי גילו, אחראי, שקול וחכם.
השקט הטבעי, שהיה בו על הקרקע, התחלף באחת לרוח סערה עת עלה לאוויר. או אז, ערן היה הלוחם שאינו יודע חת, שאינו מוכן להפסיד. אגרסיבי במובן הטוב של הדברים, שואף כל הזמן לעשות טוב יותר. הביישנות על הקרקע נעלמה באוויר, היה זה ערן הבטוח, האקטיבי, שלוקח אל הלב כל טעות שעשינו. ערן שלא יכולתי אלא לאהוב. ערן של רותי, אשתו, שאותה כל כך אהב לאהוב.
כאשר הוחלט בטייסת לטוס בהרכבים קבועים (טייס ונווט), בחרנו האחד את השני. במהלך החודשים הבאים טסנו פעמים רבות יחד ולמדנו לדבר ללא מלים. את הטיסה המבצעית המשותפת הראשונה ביצענו בינואר 1973 בחזית הסורית. ערן, כמו שלמדתי כבר להכיר, עשה הכל במקצועיות שאין למעלה ממנה. בדרך אל המטרה חלפנו מעל דגניה. ערן לא חסך ממני ההסבר המפורט על החיים בקיבוץ. אהבתו לארץ היתה בלתי מסויגת, הוא היה מוכן להיהרג למענה.
כבר אז הפליג ערן במחשבותיו למחוזות רחוקים. מביע מחשבותיו על הפתרונות הרצויים, שהיום נראים נכונים מתמיד. אז רציתי לומר לך ערן שהיום, רבים וטובים רואים את הדברים, כפי שראית אז. שהעתיד בנוי על מה שאנו נעשה, ולא על מה שיעשו אחרים. על חיים אחד לצד השני ולא אחד על חשבון השני.
האם אפשר היה אחרת?
באוקטובר 1973 פרצה המלחמה הנוראה ההיא. ב-7 באוקטובר טסנו יחד לתקוף את מערך הטילים הסורי. היינו מרוכזים בעצמנו, ידענו שהמשימה קשה, לא ידענו עד כמה. כשחזרנו מהגיחה, שתקנו כשהתברר מחירה של אותה תקיפה (6 מתוך 17 מטוסים שיצאו למשימה נפגעו). בגיחה המשותפת הבאה, באותו יום, לא הפסקנו לתחקר את מראות ותוצאות הגיחה בבוקר. היכן טעינו, מי טעה ומי הטעה ונותרו רק סימני שאלה.
יום קודם לנפילתך טסנו שוב יחד לתקיפת תחנת הכוח בעיר חומס שבסוריה. אחרי הטיסה דיברנו על המשך הלחימה, על הצורך לנצח ויהי מה. דבר לא הרתיע אותך. היית בטוח שנצליח. אני רוצה לספר לך שהצלחנו, אך המחיר היה כבד, כבד מאוד.
ב-11 באוקטובר המראת עם יונתן אופיר לתקיפת עומק בחזית המצרית, ממנה לא שבת. הטיסה היתה קשה ומורכבת. יצאתם לתקוף מרכז תקשורת של הצבא המצרי, כ-30 ק"מ מקהיר. שניים ממטוסינו הופלו. קובי ואורי נפלו בשבי המצרי, יונתן ואתה לא שבתם מן המשימה.
מאז לא מרפה ממני השאלה האם הדברים היו יכולים להיות אחרת לו היינו טסים יחד. הרי ידענו להבין ללא מילים ולא הייתי לידך להקשיב ולסייע כאשר השמעת את מילותיך האחרונות. אשא אותך בלבי תמיד. רק כשנתיים הוא פער הגילים בינינו, אך אתה נותרת צעיר לנצח ואני עם המחשבות האם אפשר היה אחרת?
יהי זכרך וזכר כל לוחמינו שנפלו ברוך.
הטייס ערן כהן ז"ל, בן 23 במותו, נפגע בגיחה בעומק מצרים במלחמת יום הכיפורים, בדרכו הביתה, לאחר שהשלים את משימתו בהצלחה. עקבותיו לא נודעו שנים רבות. לאחר 22 שנה של חיפושים ממושכים, נמצאה גופתו, והוא הובא לקבורה באדמת דגניה.
הטור פורסם לראשונה ב- YNET
