מלחמת ההתשה – המלחמה הנשכחת
במלחמה זו נפלו 968 ישראלים. מספר הנופלים השני למלחמת העצמאות (בסיומה לא ידענו שמלחמת יום הכיפורים עומדת בפתח). מלחמה זו זכתה להכרה רק ב 2003, מדוע? משום שההנהגה של מדינת ישראל באותם ימים, האזרחית כמו גם הצבאית, נשבתה בקסמי ניצחון ששת הימים, לא השכילה למנף את הישגי הניצחון הצבאי המזהיר לעשייה מדינית, הובילה את מדינת ישראל לטעות טעות אסטרטגית מתמשכת, הדרך הייתה לשכוח ולהשכיח את אותה מלחמה.
את מלחמת ההתשה התחלתי כטייס קרב בטייסת הווטורים, במהלכה הוסבתי לטייס פנטום, בטייסת הפנטומים הראשונה. במהלכה טסתי כ 35 גוחות מבצעיות, מרביתן בתקיפות סוללות טילים מצריות, מחפורות לסוללות טילים, מוצבי מכ"מ וכוחות יבשה מצריים וסורים.
ב 18 ביולי 1970 איבדתי את מפקד הטייסת שלי סא"ל שמואל חץ ז"ל, בטיסת תקיפת סוללות טילים ממערב לתעלת סואץ. יצאנו, רביעיית מטוסי פנטום, לתקיפה אני כמספר 4 יחד עם סג"מ עוזי שמיר בתא האחורי. מטוסם של סא"ל חץ ורס"ן מנחם עייני נפגע מהטיל השלישי או הרביעי שנורה לעברנו. מנחם חזר מן השבי בחלוף כארבע שנים. הארוע ילווה אותי עד יומי האחרון, הן משום שאיבדתי מפקד אהוב ומוכשר שהיה לי דוגמא ומופת פיקודי והן משום תחושת הבזבוז על רקע העדר כל תכלית לאותה מלחמה וסיומה בהתקפלות ישראלית כעבור 3 שבועות.
מלחמת ההתשה, שהוכרה כמלחמה רק בחלוף יותר משלושים שנה להתרחשותה, הייתה ארוכה, קשה ומורכבת. היא התנהלת ללא כל מטרה, צבאית ו/או מדינית. היינו שבויים בתפיסת עולם מעוותת של אני ואפסי עוד. במהלכה באו לידי ביטוי לא רק יחסי העוצמה הצבאיים אלא גם השוני המהותי בין סוגי המשטרים, החברות המעורבות, והערכים השונים המניעים אותן.
חיי אדם היו מאז ומתמיד נקודת תורפה בחברה הישראלית. הסובלנות למחיר המשולם בגין הביטחון הלכה והתערערה ככול שתחושת האיום הקיומי הלכה ופחתה. מלחמת ששת הימים הסירה באחת את תחושת האיום הקיומי, ואת מקומה תפסה תחושה, כחברה וכצבא, כי אין כוח במזרח התיכון שיוכל לנו. תחושה זו הייתה לנו לרועץ. היא מנעה פתיחות מחשבתית בכל הנוגע לחיפוש פתרונות למציאות הגיאו פוליטית החדשה. לא נהגנו באבירות של מנצחים, לא פתחנו אפשרויות חדשות בפני הצד השני.
לא השכלנו לנצל את הישגי הניצחון הצבאי לניצחונות מדיניים. נשאבנו אל הקונספציה השגויה שהובילה למלחמת יום הכיפורים. קונספציה שביסודה ניתחה והעריכה את הנחישות הערבית על בסיס מושגים וערכים מערביים – ישראליים. קונספציה שביטאה יותר מכל סוג של זלזול אינטלקטואלי ביכולת החשיבה האסטרטגית של מנהיגי מדינות ערב, שלא לקחה בחשבון שניצחון ערבי הוא גם מצב של אי הפסד, של יצירת סטאטוס קוו חדש. את שאני יודע היום באשר לתהליכי קבלת החלטות והסיבות העומדות מאחוריהן לא ידעתי ולא הבנתי באותם ימים.
אמונתי במקבלי ההחלטות ובשיקוליהם הייתה מוחלטת. מדינת ישראל ניהלה מלחמת התשה בדומה לקרבות מלחמת העולם הראשונה, הנחת היסוד הצבאית שקו ההגנה תמיד יפרץ, נעלמה ממוחם של מנהיגינו. העומק האסטרטגי שעמד לרשותנו לא נוצל, התחפרנו בחולות המדבר והחול כיסה עלינו וסימא את עינינו מראות את המציאות הרעה של אותם ימים.
הסתכלות מופקחת על המציאות היום מציבה סימני שאלה רבים על התבונה המדינית של מדינת ישראל. גם היום, בכל הנוגע לרצועת עזה, אנו נוהגים כבנות יענה, המחשבה השגויה, שבעצימת עיניים נשנה את המציאות בדרום, היא טעות אסטרטגית מן המעלה העליונה. אנו חייבים לקחת היוזמה לידינו, לא להיות נגררים ומגיבים למציאות המוכתבת על ידי היריב. צריכה להיות לנו אסטרטגיה ומתוכה לגזור מדיניות ולהפעיל הכוח לאורה.
חמישים ויותר שנים חלפו מאותה מלחמה נסתרת, זו שמנהיגינו התביישו בתוצאותיה ולכן העלימו אותה מסדר היום. אך התוצאות מצויות ב 968 הקברים ואלפי הפצועים שכאבם לעולם לא יימוג.
