צפו בקטעים נבחרים מתוך ההרצאה:

לפניכם הטקסט המלא:

השתנות טבע המלחמות בעשרות השנים האחרונות, ממלחמות חזיתיות בין צבאות סדירים למלחמות בין מדינות לארגוני טרור, הציבה בפני המדינות הדמוקרטיות התרבותיות דילמות ואתגרים חדשים בתחומי הפעלת הכוח. לא צריך להרחיק לכת אל ההיסטוריה הרחוקה, די לנו אם נזכור את השנים 2000 – 2005 ובתוכן את חודש מרץ 2002 שהביא למבצע "חומת מגן", את הסיכולים הממוקדים בעזה וביהודה ושומרון, את מלחמת לבנון השנייה, את מבצע "עופרת יצוקה" ובאותה נשימה, בהקשר הדילמות המוסריות ואילוצים על הפעלת הכוח, את פעילות הצבא האמריקאי בעיראק וכוחות נאט"ו באפגניסטן.

המושג לחימה א- סימטרית שאנו מרבים להשתמש בו אינו נוגע רק לגודל הכוח וציודו. בסיס ה א סימטריה הוא רחב וכולל, ונוגע בתרבות, ערכים, מוסר, דת, כלכלה, תשתית, שיטת ממשל ועוד.

לצערי הרב החיבור המיידי שנוצר בין פוליטיקה למוסר, בין עמדות מדיניות למוסר מחטיא את היכולת לקיים דיון אמיתי ועמוק בסוגיות המורכבות הניצבות בפנינו ובפני חברות מערביות דמוקרטיות אחרות.

מה מוצע לנו, על ידי המבקרים את אמות המידה המוסריות שלנו, שנפסיק להגן על עצמנו? שלא נלחם בטרור? שאזרחינו ישלמו את המחיר? המקטרגים אינם מציעים דרכים חלופיות לפתרון הבעיות. איננו מחפשים שאלות, אנו מחפשים תשובות!

לבנון 2006 ועזה 2008 היו פעולות צבאיות שנועדו לשנות את המשוואה הבלתי אנושית שארגוני הטרור מנסים לייצר, לפיה פגיעה באזרחים ובחיילים ישראליים היא לגיטימית, בחסות הטענה על היותנו כובשים, ואילו הפעולות שלנו אינן לגיטימיות. הביקורת עלינו איננה רק מוסרית אלא בראש ובראשונה פוליטית-מדינית המשתמשת בטיעונים על מוסר לחימה לקוי כדי להצדיקה.

מוסר וערכים הם נטולי גוון פוליטי. יש בהם ביטוי לתכונות אנוש שבכל אדם ואדם, הם ביטוי לחינוך ותרבות ומשקפים מציאות חיים. מוסר וערכים הם דבר מתפתח המביא לידי ביטוי את השינויים החברתיים והתרבותיים. ביסודם הם יחסיים ומתקיים מתח מתמיד בין ערך אחד למשנהו. כבר במקורות ניתן למצוא את המתח שבין "לא תרצח" לבין "הקם להורגך השכם להורגו".

חיילינו מתמודדים יום יום עם שאלות מוסריות ונותנים להן בדרך כלל תשובות ראויות. עלינו לזכור מהי המשימה העליונה המוטלת על צה"ל – לספק ביטחון מרבי לאזרחי מדינת ישראל. השאלות האם להטיל עוצר על עיר שלמה, האם לבדוק ביסודיות במחסום, האם להרוס בית של מחבל, האם לבצע סיכול ממוקד של טרוריסט וודאי, האם לעכב לבדיקה אמבולנס דוהר, האם להטיל פצצה בגודל כזה או אחר עומדות כולן מול השאלה, האם אנו מוכנים לספוג פיגוע טרור בו ישלמו אזרחינו בחייהם בגלל שלא ענינו בחיוב ובמידה על השאלות שמניתי.

כאשר מבקרים את מוסריותו של צה"ל אני עונה בגאווה שרמת המוסר וערכים של לוחמינו גבוהה ביותר. אני בוחן בראש וראשונה את מבחן הכוונה. האם היו מקרים בהם הייתה כוונה שהפכה לתכנון וביצוע מבצעיים לפגוע באזרחים בלתי מעורבים, בחפים מפשע? התשובה היא חד משמעית – לא!

אני בוחן את התהליכים אותם אנו עוברים עד לאישור פעולה מבצעית ואין לנו אלא להתגאות בהם. נושא אי פגיעה בגורמים בלתי מעורבים הוא חלק בלתי נפרד מתהליך התכנון המבצעי. לפיכך, כיצד זה שמעת לעת נפגעים אזרחים בלתי מעורבים, ילדים חפים מפשע? משום שהלחימה הזו אינה מתנהלת מעל דפי העיתון ולא במוסד אקדמי זה או אחר. היא מתנהלת בשטח מול אויב טרוריסטי אכזר שמטבע פעולתו בוחר למצוא מסתור ולפעול מתוך האוכלוסייה האזרחית שהוא חלק ממנה.

אין יכולת חד משמעית להבחין בסוג לחימה זה בין אזרח תמים לאזרח שהוא טרוריסט, למרות האיכות הגבוהה של המודיעין העומד לרשותנו. אנו חייבים להביט אל הלחימה הזו נכוחה, מעבר לבקורת העצמית והציבורית שהיא לגיטימית וחיונית, חובה עלינו לנסות ולמצוא כל העת דרכים ופתרונות אלטרנטיביים שיקטינו הסיכוי לפגיעה בחפים מפשע. זה משרת את חופש הפעולה ואת רמת הלגיטימיות לפעולה, אך זה אינו יכול להיות גורם המשתק אותנו מפעולה. מצמרר לחשוב שמספר ארונות המתים בכל צד הוא זה שמגדיר לגיטימציה לפעולה. אנו סבור שזה בלתי מוסרי בעליל שהצידוק לפעולות הגנה עצמית בסיסיות יבוא אם יהיו לנו קרבנות במידה שתשביע את רצון העולם והמבקרים.

מי שמחבר בין עובדת שליטתנו בשטחים לבין דילמות המוסר טועה ומטעה. דרישות מוסריות מלוחמינו אין להן ולא כלום עם המקום בו אנו נמצאים והסיבה בגינה אנו נמצאים בו. אי אפשר לבטל הטענה שהחושים מתקהים ואסור לנו לקבל זאת. כל חריגה מאמות המידה המוסריות של חייל או אזרח ישראלי צריכה להיות מטופלת בחומרה הראויה. עלינו למחוק מאוצר המילים שלנו מושג כמו "תג מחיר", זו מכבסת מילים לפעולות חתרנות וטרור.

ראשיתן של בעיות ערכיות/מוסריות טמונה בהבנת מטרות הלחימה. על המנהיגות המדינית והצבאית להבהיר המטרות והיעדים של הלחימה. סוג הלחימה שאנו חווים הוא מיוחד במינו ואין לו אח ורע באשר לאינטנסיביות, לזירה ולכלים המופעלים על ידי הצדדים. הא סימטריה המלווה לחימה זו היא בראש וראשונה א סימטריה מוסרית. בין תרבות המקדשת חיים לתרבות המקדשת לעתים את המוות וההקרבה. הדילמה המרכזית נגזרת מן העובדה שאת מחיר אי ההצלחה המבצעית של צה"ל משלמים אזרחי מדינת ישראל.

אחת הבעיות המרכזיות אתן עלינו להתמודד היא חוסר המתאם בין החוקים והנורמות בתחום דיני המלחמה לבין קצב ההתפתחות של מערכות וארגוני הטרור.
התשובה לדרך בה אנו אמורים להתמודד עם הבעיה מורכבת משלוש תשובות משנה:
האחת – ההכרח לפעול.
השנייה – מידתיות.
השלישית – שוויון באכיפת החוק.
לפני שאנו נדרשים לשאלת המשפט ההומניטרי הבין לאומי, אנו צריכים הידרש לשאלה ההומניטרית. על מנת להלחם בטרור הנפשע אנו צריכים ללגיטימציה רב שכבתית בקרב לוחמינו, בציבור הישראלי ובקהילה הבין לאומית. לגיטימציה זו תתקבל רק אם יהיה ברור שאני עושים את כל הנדרש על פי החוק הבין לאומי על מנת להבטיח שאם עלינו לפעול יהיה זה רק כנגד מי שרוצה לפגוע בנו.

מהו המשפט הבין לאומי העוסק בדיני מלחמה?, כמה הוא רלוונטי למציאות המבצעית בעידן של טרור? אלה שאלות טובות שאינן פוטרות אותנו מלהתייחס למה שהעולם רואה כמחייב!
ההתפתחות ההיסטורית של דיני המלחמה מראה כי המיסוד שהחל בהאג ב – 1899 וב – 1907 ונמשך באמנת ג'נווה 1949 נעצר למעשה בכל מה שנוגע למלחמה בסביבת טרור, למעט תוספות מספר מ 1977. מציאות זו מציבה בפני המפקדים והלוחמים מצב בו עליהם לשקול את שיקול המידתיות בכל פעולה ופעולה. האם פגיעה בשבעה בלתי מעורבים היא מידתית ביחס לפגיעה בשלושה מחבלים נושאי טיל גראד? האם יש לכך קריטריונים? מי הקובע?

אין ספר חוקים לנושא. דבר אחד ברור והוכח יותר מפעם אחת – היכן שהמפקדים ראו נוכחות אזרחים החודרים למעטפת השיגור – בוטלו שיגורים והוסטו טילים במעופם.

המידתיות אינה רק שאלה חוקית שהתשובה לה מעורפלת היא גם שאלה מעשית, שאלה הנוגעת בעלות תועלת מבצעית. שאלת המידתיות אינה נוגעת רק ליחס שבין פגיעה בבלתי מעורבים לבין פגיעה בטרוריסטים אלא בעיקר לשאלה עד כמה מותר לפגוע על מנת להבטיח אי פגיעה באזרחינו?

ההכרח לפעול – אנו פועלים בחלק ניכר מן המקרים מתוך הכרח הנובע מן הצורך לסכל פעולות טרור כנגד אזרחי מדינת ישראל. הכרח זה מתבטא בעיקרו בסיכולים ממוקדים, מעצר מבוקשים, הקמת מחסומי פתע, פגיעה בחוליות שיגור רקטות ועוד. מעבר להכרח בפעולה, אנו מחויבים ועושים בתכנון ובביצוע למזעור הנזק לגורמים בלתי מעורבים. טעויות קורות לנו, אך חלופת ההימנעות מפעולה אינה באה בחשבון.

שוויון בפני החוק – סוגיה זו קיימת ומתחדדת במיוחד בכל הנוגע ליחס של חלק קטן ושולי של מתיישבים קיצוניים ופורעי חוק כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. עלינו כריבון בשטח לוודא שההגנה הראויה תינתן גם לאוכלוסייה הפלסטינית ושמפירי החוק יבואו על עונשם.

עוד כמה מילים על א סימטריה – חוסר הא סימטריה העיקרי נוגע לתחומים הרכים של הקפדה על דיני המלחמה, של מוסר וערכים וקדושת חיי אדם. מלחמתנו בטרור משולה לשני שחקנים היושבים משני צידיו של לוח משחק עליו 64 משבצות שחורות ולבנות. האחד משחק שח והשני דמקה. אנו מחילים על עצמנו את החוקים והכללים של החברה המערבית, זה מקנה לנו ממד נוסף של עצמה, זו המוסרית..

חוקי המלחמה עבורנו אינם עניין תאורטי זוהי התמודדות שוטפת שאין לה מענה מספק בדיני המלחמה. המעבדה לעיצובם של דיני מלחמה בהקשר הטרור מצויה כאן, פה ניתן לבחון את הפער שבין תיאוריה למציאות. המערכת המשפטית האקדמית המקומית והבין לאומית אינה מדביקה את קצב ההתאמה הנדרשת בין הדין בתוקף לדין הנדרש. אנו פועלים בחזית בה לא הדין לבדו קובע אלא המראית, תמונה אחת שווה אלף מילים גם אם כל המילים תומכות את עמדתך.

הפער שבין המציאות המשפטית לבין המציאות המלחמתית מציב איום נוסף וקבוע על לוחמי צה"ל. המדינה מחויבת לספק הגנה ללוחמים, הגנה פיזית כמו גם הגנה משפטית. אסור לנו להגיע למצב בו חיילי צה"ל יעמדו בפני מערכות משפט בין לאומיות הדנות בנושאים אלה על בסיס חוקים אנכרוניסטיים. אם לא נספק הגנה לחיילינו, לא יהיו חיילים. המקרה הראשון יהיה גם האחרון.

משפט סיכום – מול פערי החקיקה וחוסר המתאם בין המציאות המשפטית למציאות המבצעית אנו אמורים להציב את השכל הישר, זה הקורא את תמונת המצב ומקבל החלטות לאורה. שכל ישר זה נשען על מסד תרבותי וערכי מבית, מן החברה בה אנו גדלים ומן החינוך אותו אנו מעניקים.

"הם באים מן השפלה, מן המדבר. הם באים – שמות, פנים, עיניים – ומתייצבים אל המסדר… כי חבורה כזאת לא הייתה עוד למעלה… ופניהם דוממות והם עומדים נבוכים, ואז מישהו מהם לוחש: סליחה אבל היינו מוכרחים, ניצחנו בקרבות וכעת אנו נחים, אלה האחים שלי, אלה האחים" (חיים גורי, מסדר הנופלים).

ביום הזה אנו זוכרים את כולם, המחלוקות נעלמות לרגע. הצפירה נשמעת, כולנו עוצרים מלכת. תחושת הביחד של עם שלם, שלחם על עצמאותו וזכותו לחיים בארץ הזו, מועצמת. זה הרגע להרהר בינך לבין עצמך על המחיר הכבד ששילמנו לאורך 63 שנות העצמאות ובשנים שקדמו להן, למען מטרה שמאחדת את כולנו, הרצון לחיות בשלום כעם חופשי בארץ שלנו. מטרה שעבורה שילמנו את היקר במחירים – מחיר חיי הבנות והבנים שנפלו לאורך הדרך.

לאורך שנות השירות הארוכות בצה"ל, איבדתי רבים מרעי הלוחמים. מטבע הדברים, את חלקם הכרתי מקרוב מאוד, כאשר שירתנו באותה טייסת. ביום הזה צפים ועולים הזכרונות המשותפים, התמונה האחרונה, החיוך האחרון. אוהד, נתן, שמואל, משה, אורי, דרור, יהונתן, ערן, גדי, ברוך, גיל, אילן, יגאל, עמוס, דורון ויורם – כולם חברי לטייסת שנפלו בעשור הראשון להקמתה.

את ערן כהן בן דגניה, הבן של בטי, הכרתי בשלהי קיץ 1970, עת הגיע לטייסת הפנטומים הראשונה ("האחת") כבוגר קורס הטיס. כשנתיים הפרידו בגילנו. אז הרגשתי ששנות דור מפרידות בינינו. מלחמת ההתשה, בה השתתפתי, נטעה בי ביטחון והקנתה לי ניסיון.

דיברנו בלי מלים

את טיסתנו המשותפת הראשונה ביצענו באוקטובר 1970 במסגרת קורס ההסבה למטוס הפנטום, 3 שנים לפני היום שבו נפל ערן במלחמת יום הכיפורים. ערן, איש צעיר וחסון, שקמט חיוך מבויש ופנים מסמיקות היו מסימני ההכר שלו ברגעי מבוכה, הפך לחבר קרוב. הוא נפתח לאיטו והתגלה כאדם מבוגר מכפי גילו, אחראי, שקול וחכם.

השקט הטבעי, שהיה בו על הקרקע, התחלף באחת לרוח סערה עת עלה לאוויר. או אז, ערן היה הלוחם שאינו יודע חת, שאינו מוכן להפסיד. אגרסיבי במובן הטוב של הדברים, שואף כל הזמן לעשות טוב יותר. הביישנות על הקרקע נעלמה באוויר, היה זה ערן הבטוח, האקטיבי, שלוקח אל הלב כל טעות שעשינו. ערן שלא יכולתי אלא לאהוב. ערן של רותי, אשתו, שאותה כל כך אהב לאהוב.

כאשר הוחלט בטייסת לטוס בהרכבים קבועים (טייס ונווט), בחרנו האחד את השני. במהלך החודשים הבאים טסנו פעמים רבות יחד ולמדנו לדבר ללא מלים. את הטיסה המבצעית המשותפת הראשונה ביצענו בינואר 1973 בחזית הסורית. ערן, כמו שלמדתי כבר להכיר, עשה הכל במקצועיות שאין למעלה ממנה. בדרך אל המטרה חלפנו מעל דגניה. ערן לא חסך ממני ההסבר המפורט על החיים בקיבוץ. אהבתו לארץ היתה בלתי מסויגת, הוא היה מוכן להיהרג למענה.

כבר אז הפליג ערן במחשבותיו למחוזות רחוקים. מביע מחשבותיו על הפתרונות הרצויים, שהיום נראים נכונים מתמיד. אז רציתי לומר לך ערן שהיום, רבים וטובים רואים את הדברים, כפי שראית אז. שהעתיד בנוי על מה שאנו נעשה, ולא על מה שיעשו אחרים. על חיים אחד לצד השני ולא אחד על חשבון השני.

האם אפשר היה אחרת?

באוקטובר 1973 פרצה המלחמה הנוראה ההיא. ב-7 באוקטובר טסנו יחד לתקוף את מערך הטילים הסורי. היינו מרוכזים בעצמנו, ידענו שהמשימה קשה, לא ידענו עד כמה. כשחזרנו מהגיחה, שתקנו כשהתברר מחירה של אותה תקיפה (6 מתוך 17 מטוסים שיצאו למשימה נפגעו). בגיחה המשותפת הבאה, באותו יום, לא הפסקנו לתחקר את מראות ותוצאות הגיחה בבוקר. היכן טעינו, מי טעה ומי הטעה ונותרו רק סימני שאלה.

יום קודם לנפילתך טסנו שוב יחד לתקיפת תחנת הכוח בעיר חומס שבסוריה. אחרי הטיסה דיברנו על המשך הלחימה, על הצורך לנצח ויהי מה. דבר לא הרתיע אותך. היית בטוח שנצליח. אני רוצה לספר לך שהצלחנו, אך המחיר היה כבד, כבד מאוד.

ב-11 באוקטובר המראת עם יונתן אופיר לתקיפת עומק בחזית המצרית, ממנה לא שבת. הטיסה היתה קשה ומורכבת. יצאתם לתקוף מרכז תקשורת של הצבא המצרי, כ-30 ק"מ מקהיר. שניים ממטוסינו הופלו. קובי ואורי נפלו בשבי המצרי, יונתן ואתה לא שבתם מן המשימה.

מאז לא מרפה ממני השאלה האם הדברים היו יכולים להיות אחרת לו היינו טסים יחד. הרי ידענו להבין ללא מילים ולא הייתי לידך להקשיב ולסייע כאשר השמעת את מילותיך האחרונות. אשא אותך בלבי תמיד. רק כשנתיים הוא פער הגילים בינינו, אך אתה נותרת צעיר לנצח ואני עם המחשבות האם אפשר היה אחרת?

יהי זכרך וזכר כל לוחמינו שנפלו ברוך.

הטייס ערן כהן ז"ל, בן 23 במותו, נפגע בגיחה בעומק מצרים במלחמת יום הכיפורים, בדרכו הביתה, לאחר שהשלים את משימתו בהצלחה. עקבותיו לא נודעו שנים רבות. לאחר 22 שנה של חיפושים ממושכים, נמצאה גופתו, והוא הובא לקבורה באדמת דגניה.

הטור פורסם לראשונה ב- YNET

באירוע המרגש, השתתפו למעלה מ 1,400 אורחים מרחבי ארצות הברית וישראל, ביניהם אנשי עסקים, מובילים חברתיים ואנשי צבא. הערב כולו נערך בסימן 30 שנות פעילות לארגון ידידי צה"ל בארה"ב.

כאות הוקרה והערכה על התרומה ארוכת השנים של הארגון, והשינוי המשמעותי שהארגון מאפשר בחייהם של עשרות אלפי חיילי צה"ל ובני משפחותיהם, הגיעו להצדיע ולכבד את התורמים, שישה רמטכ"לים לשעבר: דני חלוץ, גבי אשכנזי, ח"כ משה (בוגי) יעלון, ח"כ שאול מופז, אמנון ליפקין שחק, ושר הביטחון, אהוד ברק.

כמו כן, נכחו באירוע נספח צה"ל בוושינגטון, האלוף גדי שמני, ראש אכ"א, האלוף אבי זמיר, דובר צה"ל, תת-אלוף אבי בניהו, יו"ר ארגון ידידי צה"ל בארה"ב, ארתור סטארק, נשיאת הארגון, נילי פאליק, מנכ"ל הארגון, האלוף במיל' יצחק (ג'רי) גרשון, ונשיא ומייסד הקרן לידידות, והרב יחיאל אקשטיין.

אורח הכבוד והדובר המרכזי של הערב היה שר הביטחון, אהוד ברק, אשר ברך את התורמים והודה להם בשמם של חיילי צה"ל ומפקדיו על תרומתם ארוכת השנים לצה"ל ולחברה הישראלית. כמו כן, התייחס שר הביטחון למצב הביטחוני בדרום. כחלק מתוכנית הערב, התקיים ראיון מוקלט עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, שוחח בשידור לוויני חי באמצעות ניידת של JCS עם האולם המלא מבסיס חיל האוויר בפלמחים והודה לתורמים.

את הערב חתם נאומה המרגש של הגב' מרים פרץ אשר שכלה את שני בניה אוריאל ואלירז במהלך שירותם הצבאי.

ערב ההצדעה השנתי בניו יורק הוא אירוע גיוס התרומות המרכזי והגדול ביותר של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב. השנה, נתרמו למען חיילי צה"ל 23.1 מיליון דולר במהלך האירוע, מתוכם תרומת שיא של הקרן לידידות, בראשות נשיא ומייסד הקרן, הרב יחיאל אקשטיין, בסכום של 8.5 מיליון דולר.

יו"ר ערב ההתרמה, בני שבתאי, אשר עומד בראש הערב מזה 15 שנים, הודה לאורחים המכובדים ואמר: " לא היינו יכולים להבטיח את רווחתם של חיילי צה"ל ומשפחותיהם במשך שלושים השנים האחרונות ללא ברכתם ותמיכתם של הרמטכ"לים.  הערב, יש לנו הכבוד לארח את ששת הרמטכ"לים האחרונים של צה"ל  לערב חגיגי זה".

מנכ"ל הארגון, יצחק (ג'רי) גרשון, אמר במהלך האירוע: "רק עם שיודע להעריך את אלו שהגנו ומגינים עליו ישרוד לנצח."

יפעת בכור, מנהלת השיווק של הארגון אמרה "כל שנה אנו מתרגשים מחדש מהתמיכה הגדולה של הקהילות בארה"ב למען צה"ל. והשנה, שנת השלושים לארגון, אנו מצדיעים להם על הרצון הרב והסיוע לחיילי צה"ל".

ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית (FIDF) הוא ארגון ללא מטרת רווח הפועל בארצות הברית מזה 30 שנה, והוקם על ידי ניצולי שואה שהיגרו לאמריקה. מטרת הארגון: דאגה לרווחת החיילים והחיילות שמשרתים בצה"ל, למשפחותיהם ולמשפחות השכול.

לארגון 14 סניפים ברחבי ארצות הברית ופנמה, ומגייס מידי שנה כ-60 מיליון דולר לרווחת חיילי צה"ל.
הארגון פועל במספר תחומים מרכזיים אשר תומכים בחיילי צה"ל ותורמים לעיצוב דמותה של החברה הישראלית: פעילות חינוך ותרבות לחיילים, תוכנית המלגות IMPACT, סיוע כלכלי לחיילים ממשפחות נזקקות, סיוע ותמיכה למשפחות השכולות, דאגה לרווחת חיילים בודדים, מימון שבועות נופש מבצעי ליחידות לוחמות, שיפוץ והקמת מבני רווחה.

תמונות: שחר עזרן

אתמול הופעתי בהרצאה בפני תלמידי כיתות י"ב בביה"ס הריאלי העברי בחיפה. מספר דקות לאחר פתיחת ההרצאה, בשעה 11:00 בדיוק, נעמדו התלמידים על רגליהם למשך חמש דקות, על מנת לתמוך סמלית במאבק הציבורי להשבתו של גלעד שליט.

במהלך האירוע נשאלתי מספר שאלות חשובות על ידי התלמידים. להלן עיקרי דבריי:

עמדתי בנושא שליט

"גלעד חי, נושם וקיים, ובעמידתנו זו אנו מביעים את רצון כולנו לראותו חוזר הביתה בשלום. משימתו של חייל הושלמה כאשר הוא שב הביתה שלם. ערכי היסוד של צה"ל אינם מתירים השארת חיילים בידי האויב. אני רוצה להאמין ולקוות כי ממשלת ישראל חדורת רצון ונחושה להשיבו".

שאלת המחיר

"השאלה איננה מספר המחבלים שישוחררו, אלא מיהם אותם מחבלים ולאן ישוחררו. שאלת כמות המחבלים אשר ישוחררו, היא אחת הטענות אותן משמיעים המסתייגים משחרור שליט בכל מחיר. בעסקת ג'יבריל בשנות השמונים, שוחררו 1400 מחבלים, ויש טענה שחלקם חזרו לפעול במעגלי הטרור.

יחד עם זאת, אני מאמין בצה"ל וביכולתו לטפל בעניין זה. איננו צריכים להמתין לשחרור מחבלים כדי לדעת את זוועות הטרור. עלינו להילחם בטרור באופן קבוע ותקיף, ללא קשר לשחרור מחבלים בתמורה לשבוי שלנו".

ההצטרפות לקדימה

עם רון כתרי, מנהל ביה"ס הריאלי

"בעבר האמנתי בארץ ישראל השלמה, אולם אדם מובחן מהבהמה ביכולתו לקרוא מציאות ולהגיב לה, תוך עדכון דעותיו. אני רוצה להאמין, כי אנשים מסוגלים לבחון עמדותיהם ולשנותן בהתאם למציאות העכשווית"

הליך מינוי הרמטכ"ל

"מה שקרה לנו בחודשים האחרונים הוא רע מאוד מבחינת התהליכים עצמם, אולם הרחקנו לכת בתליית גיבורינו בכיכר העיר. גלנט תרם רבות למדינה והדרך בה הוצג לא היתה הוגנת כלפיו, כלפי משפחתו וכלפי ילדיו. אני מקווה שהמדינה למדה משהו מהאירוע הזה, אשר יצר כתמים שלעולם יישארו ברקע."

ערכים וחינוך – היסוד לקיומנו

"אין דבר המשפיע ומגדיר את עתידה של מדינה יותר מן המערכת החינוכית. הערכים המוטמעים, המחויבות האזרחית וההבנה שכל דור נושא את אחריותו לדורות הבאים הם היסוד לקיומנו."

במהלך דבריי ציינתי לשבח את אורן אלמוג, תלמיד ביה"ס הריאלי וחניך מצטיין של תכנית אתגרים, אשר איבד את מאור עיניו בפיגוע הטרור במסעדת מקסים בשנת 2003 והפך במרוצת השנים לזוכה מדליה בתחום שייט המפרשיות.

לחצו על הוידאו שלפניכם לצפיה בכתבה מתוך האירוע שפורסמה באתר NRG

מתוך פאנל באוניברסיטה העברית

הרמטכ"ל ה-18 של צה"ל, רא"ל במיל' דני חלוץ, היה הראשון מבין הדוברים. חלוץ, בעל קריירה צבאית ארוכת שנים, נאלץ להתמודד לא פעם עם סוגיית חיילים שבויים וביניהם אלדד רגב ז"ל, אודי גולדווסר ז"ל, וגלעד שליט. "כל ראש ממשלה רוצה לראות את גלעד בבית" אמר חלוץ בתחילת דבריו, ובכך פתח למעשה בנושא שעשרות הסטודנטים וחברי קדימה בקהל ציפו לשמוע במיוחד.

לדבריו, "אין זה עניין של השוואת מחירים וכמויות, אין מדד קבוע – אלא כל מקרה פרטני לגופו". הרמטכ"ל לשעבר אמר כי יש לעשות הבחנה ברורה בין סוגי מחבלים, פוטנציאל המסוכנות שלהם ועוד גורמים רבים נוספים אשר הנהגה צריכה לשקול. כשנישאל כיצד היה נוהג הוא עצמו אם היה בין מקבלי ההחלטות, השיב באופן הישיר ביותר אך יחד עם זאת גם שקול ומדוד – יש לשחרר את גלעד שליט במסגרת עסקת חילופי שבויים, על בסיס המידע שהתפרסם בתקשורת.

אל מול הגישה הרציונלית המתחשבת בשיקולים הלאומיים, אותה הציג חלוץ, עסק יוסף גרוף בהיבטים האישיים והרגשיים של הסיטואציה הזו. גרוף, ממשוחררי עסקת ג'יבריל (מאי 1985), הסביר כי לדעתו ההנהגה הישראלית כיום לא מוכנה לעשות את הצעד האמיץ ולהכריע בסוגיית שליט. "אומרים שמדינת ישראל עושה כל שביכולתה על מנת לשחרר את גלעד – אבל יש עוד כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות ולא עושים. ואני שואל אתכם למה? והתשובה היא פשוטה – כי זה עלול לקרב את היום בו תצטרך ההנהגה להכריע, ולהתמודד עם ההשלכות לכך" דברי גרוף.

תמיכה ברמטכ"ל לשעבר הגיעה דווקא מצידו של יעקב אביטן, אבי החייל עדי אביטן ז"ל, אשר נחטף באוקטובר 2000 על ידי חיזבאללה מגזרת הר דב. אביטן, אשר תיאר את ההתמודדות הנפשית והרגשית הקשה, סיכם דבריו באומרו "המהלך הצבאי של קיץ 2006 בלבנון, הגיע באיחור של 6 שנים. מבלי להיכנס לצד הטקטי של המהלך – בסופו של דבר נסראללה אמר את מה שכולנו עדיין לא מבינים : 'אם הייתי יודע שהתגובה הישראלית תהיה כה קשה, לא הייתי תוקף מלכתחילה'. עד היום הוא יושב לו באיזה בונקר, מפחד שישראל תגיע אליו. אם היינו עושים את זה באוקטובר 2000, הדברים היו נראים היום אחרת לגמרי".

אביטן גם מתח ביקורת קשה על ראש הממשלה דאז, אהוד ברק. "הגענו לשיחה איתו, ודרשנו את שחרור הבנים – בין אם באמצעים צבאיים ובין אם באמצעים דיפלומטיים. ברק, מבלי להתבלבל, ענה לנו : 'אם אני מכניס עכשיו פלוגה ללבנון, 20 חיילים מתים. זה מה שאתם רוצים?'". אביטן הנסער הטיח בברק כי הוא פחדן, איננו מנהיג וחסר יושרה אישית. "איך הוא יכול להעמיד אותי, אבא לחייל שבוי, בדילמה הזו? הרי הוא היה אז ראש הממשלה, לא אני. לא אמרתי לו איך לשחרר את הבן שלי, אבל זו הייתה המחויבות שלו לשחרר את עדי ויהיה מה".

את האירוע סיכום חלוץ בקביעתו כי "אין בכלל דבר כזה 'כל מחיר'", והסכימו איתו הדוברים האחרים, "יש את המחיר שמוכנה המדינה, והחברה, לשלם באותו הרגע ובאותן נסיבות – וגם למחיר הזה ישנן השלכות עימן מדינה מסודרת כמו ישראל צריכה ויכולה להתמודד". בכך סימן חלוץ את נקודת הקונצנזוס בין דוברי הפאנל.

הדיון בנושא פדיון שבויים היווה את האירוע המסכם את פעילות תא קדימה באוניברסיטה העברית לסמסטר הראשון של שנת הלימודים תשע"א. הגעתו של הרמטכ"ל לשעבר יצרה הרבה מאוד תהודה בקרב תלמידי הקמפוס כמו גם בקרב עובדי האוניברסיטה. מחלקת הביטחון של האוניברסיטה דרשה את הצבתו של מאבטח מיוחד באירוע לרגל הגעתו של הרמטכ"ל לשעבר שכן לדבריהם מדובר באישיות בכירה מאוד. גם סטודנטים המעורים בהתרחשויות הפוליטיות בקמפוס ולא נכחו באירוע עצמו אמרו כי שמעו שהיה פאנל מרתק ובירכו על פעילות סוף סמסטר מוצלחת.

אירוע זה, ובתקווה גם נוספים בעתיד, לא נועד להציג פיתרונות קסם או תשובות בית ספר, אלא בעיקר לעודד חשיבה יסודית ומעמיקה יותר בסוגיה מורכבת ורגישה מאוד בחברה הישראלית. ועדת שמגר, אשר מסקנותיה טרם הובאו לידיעת הציבור, אולי תוכל לסייע באופן כזה או אחר בהעמקת השיח הציבורי בנושא, על פני סיסמאות ריקות מתוכן כמו "לא בכל מחיר", " עסקת ג'יבריל 2" או "רון ארד 2".

הכותב הוא רן רובנר, סטודנט ליחסים בינלאומיים, משמש כראש תא קדימה באוניברסיטה העברית.

"ביום שישי 31.12.2010 נפגשתי בכפר סבא עם תושבים הנפגשים מעת לעת במסעדת מאג'די בכפר סבא- קבוצה קבועה הנפגשת ומארחת כל פעם אישיות בכירה אחרת, לשיחה בענייני היום – ידועה בשם "פורום מאג'די".

דני חלוץ ועמיר רפפורט

את כפר סבא אני מכיר היטב, מתקופת ילדותי ונערותי במושב חגור. כשגרנו במושב חגור כפר סבא היתה עבורנו "העיר הגדולה" .

למרות מזג האוויר הסוער בחוץ, היתה לי הזדמנות למפגש מרתק עם חבורה של אנשים המעורים היטב בחיי המדינה הזו. גיליתי אנשים שאכפת להם. ניתנה לי הזדמנות לפרוס את תפיסת עולמי בפניהם, לענות על כל השאלות שנשאלתי- גם השאלות הקשות, גם השאלות הישירות.

אני, אישית, מברך על המפגשים האלה. מפגשים ישירים, בלתי אמצעיים, בגובה העיניים. הם בעיקר ממחישים לי את שכמעט נתפס אצלנו מובן מאליו – המדינה הזו מורכבת מפסיפס מרתק של אנשים. למרות ההיסטוריה הקצרה שלנו כאן- אנחנו עם שורשים יציבים במדינת ישראל, ודור המשך שניתן רק להתגאות בו".

ב- 1 לאוקטובר השתתפתי בכנס המפלגות הדמוקרטיות בפרלמנט ברומא. הכנס, כשלעצמו, היה מרתק וזימן אפשרות למפגש בין נציגי פרלמנטים ממדינות שונות, שאינם נוטים להיפגש באורח תדיר ושוטף. בין היתר, סיפק לי הכנס הזדמנות למפגשים בלתי אמצעיים עם מנהיגים דמוקרטים מן העולם כולו.

הכנס הוכיח לי שוב, כי הלוחמה בטרור אינה נחלתה של מדינת ישראל בלבד, ואף אינה נחלת מדינה זו או אחרת. נראה כי העולם כולו מכיר בעובדה, כי הטרור  הפך לבעיה גלובלית, שעיקר הסכנה הטמונה בו היא שאיפתו לערער את יציבותם של המשטרים הדמוקרטיים.

לצערי, בלוחמה נגד ארגוני הטרור והמדינות תומכות הטרור עוצמתה המרכזית של הדמוקרטיה מתגלה כחולשתה הגדולה.  עיקר העיסוק בטרור עניינו שאלת הלגיטימציה- או ליתר דיוק הדה-לגיטימציה של גופי הטרור עצמם, ואף של המדינות תומכות-הטרור. הטרור מבין זאת. גם אנחנו. כך, מנסים ארגוני הטרור להתכסות בכסות של אירועים לגיטימיים.

בפרלמנט ברומא

אירועי טרור מובהקים דוגמת  השיט של ספינת המרמרה בואכה עזה עוטות איצטלה – שקרית- של אירוע "הומניטרי" של שוחרי שלום- והכל בנסיון לערער על זכותה הלגיטימית של ישראל לבודד את הנהגת הטרור של החמאס ברצועת עזה. העובדה שמשטים אחרים נגמרו בתוצאות אחרות (דוגמת הספינה הלובית) הוכיחו כי ניתן היה לעשות את הדברים אחרת.

מדינה ריבונית זכאית – ואף חייבת לאזרחיה – להגן על עצמה מפני פעולות טרור

מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה באזור – חברה חופשית ופתוחה. חובתה הראשונה של מדינת ישראל היא לספק בטחון ותחושת בטחון לאזרחיה. חובת כוחות הבטחון הישראלים הינה להדוף כל פעילות עויינת כלפי אזרחי ישראל והמבקרים בה, חובתה של ישראל היא להבטיח לילדי ישראל הגעה בטוחה לבתי הספר, לאמהות להיות רגועות כאשר ילדיהן מתהלכים ברחובות. לספק בטחון בתחבורה הציבורית, לוודא קיומה של כלכלה מתפקדת וכו' וכו'.

הפתרון אליו אנו שואפים הוא חיים בשלום. האם השלום בר השגה?

השלום בר השגה, ואולם הוא יושג אך ורק אם העולם החופשי יתארגן ויראה עצמו מחוייב ללוחמה בטרור ובתומכי-הטרור. הטרור מחבל בשיחות השלום, ויוליד למנהיגים משני הצדדים קשיים מבית. להערכתי, ואינני מסתיר את דעתי, כל מנהיג ישראלי שיבוא לעם בישראל עם הסכם חתום יוכל לקבל תמיכה גורפת, אבל אין המדובר בחופש פעולה מוחלט למנהיגי ישראל- האיזון הוא עדין, ושביר.

ישראל אמנם מחוייבת לסובלנות ולפשרות, אבל סובלנות זו אינה באה על חשבון זכותה של מדינת ישראל וחובתה להגיב בכוח וללא פשרות כלפי כל גילוי של אלימות וטרור כלפי אזרחי ישראל.

דני חלוץ נואם ברומא

מדינת ישראל מתמודדת בטרור מסוגים שונים- החל בלבנון שנתנה לטרור – ולארגון החיזבאללה – להשתרש בשטחה, עובר דרך יהודה ושומרון (שם מבוצעים מעת לעת אירועי טרור על ידי גורמים עויינים להליך השלום) וכלה בעזה, שהפכה, למעשה, לישות בלתי מוגדרת הנשלטת שליטה חסרת מיצרים על ידי ארגון הטרור חמאס.

מעל לכל אלה נאלצת ישראל להתמודד, כמו כל דמוקרטיה מערבית, בטרור העולמי.

ציר הרשע שתחילתו באיראן, עובר דרך לבנון וסוריה מצפון עד לרצועת עזה תומך כולו באורח גלוי ומפורש בטרור- באספקת נשק, במימון, בתמיכה בינלאומית בחיזבאללה ובמימון שיקום הריסות לבנון ממלחמת לבנון השניה.

מדינות ציר הרשע במזרח התיכון מהוות מכשול לכל יוזמת שלום של ישראל והפלסטינים.

העיסוק הבלתי פוסק באיום הגרעין האיראני מסית את תשומת הלב של העולם המערבי מן העובדה שאיראן תומכת טרור בשלושים השנים האחרונות. איראן משתמשת באורח ישיר בחמאס ובחיזבאללה כעושי דברה. איראן מעורבת מעורבות ישירה בסכסוכים בחזיתות נוספות של העולם המערבי (עיראק, אפגניסטן).

איראן, נכון להיום, היא מקור אי היציבות באיזור.

ישראל אינה דורשת גיבוי אוטמטי לכל החלטה שתקבל- אנחנו זכאים לגישה הגיונית והוגנת משאר העולם. קראתי, בנאומי למדינות הדמוקרטיות לאחד מאמצים באתגר למיגור הטרור.  מאמץ משותף הוא הכרחי.

מה על העולם המערבי לעשות?

1. להבין כי סיפור המעשה- אחד הוא: קיומן של מדינות דמוקרטיות נתון בסיכון על ידי הטרור והקיצוניים.
2. ממש כפי שהעולם המערבי התאחד בועידת G8 בתחום הכלכלה- צריך להקים גוף בינ"ל ללוחמה בטרור.
3. להקים רשת מודיעינית בינלאומית.
4. לחלוק מידע וידע בין המדינות השונות.
5. לחסום את ערוצי המימון של גופי הטרור והמדינות תומכות הטרור.
6. לכפות סנקציות יעילות ואפקטיביות.
7. לתמוך בחברות מתונות בהן הטרור "מרים את ראשו"- בחיזוק הכלכלה והחינוך