לפניכם נוסח נאומו מהיום של דני חלוץ, בכנס הרצליה 2012:
גם טובי האסטרולוגים לא הצליחו לחזות את תהפוכות שנת 2011 בכל הנוגע לתהלוכות שהביאו לתהליכים המזעזעים את אמות הסיפים של המזרח התיכון כולו. מי שיער שההצתה של המוכר בשוק בטוניס תבעיר את המזרח התיכון? הניסיון להעריך את התוצאה הסופית ולשער מה יהיה המצב היציב בחלוף הסערות הוא מתכון לכישלון.
התופעות הראויות לציון נוגעות בכמה תחומים:
- למדנו על כוחו של ההמון העיקש והבלתי מזוין לחולל תפניות שלטוניות דרמטיות.
- התהלוכות שהפכו להפגנות, שבחלקן התפתחו לעימותים כוחניים רחבי ממדים בין השלטונות לקוראים עליהם תיגר, מסמנים תהליך מעבר משלטונות רודניים טוטאליטריים לסוג שלטון אחר שאיננו (בשלב הנוכחי) דמוקרטיה במשמעות המערבית המקובלת.
- בבסיס ה"התקוממות" עמדו מניעים חברתיים המוזנים בדלק דתי איסלאמי. מחאה על המצב הכלכלי, חופש התנועה וההתבטאות. נחשלות חברתית, קיפוח מתמשך של קבוצות משמעותיות בגודלן במדינות המדוברות, חלוקת העושר המדינתי באופן מושחת.
- ראינו כי הגופים המאורגנים (בדרך כלל הגופים האיסלאמיים לסוגיהם) מסוגלים להפוך למרכזיים בתהליך החלפת השלטון. טוניס נשלטת על ידי מפלגה איסלאמית, כך גם מצרים
- ברגעי ה"אמת" הצבאות לא סיפקו את רצון השליטים (טוניס, לוב, סוריה…)
מסקנות:
- מסקנה ראשונה – הגל הראשון לקראת סיום, הגל הבא עלול להופיע במדינות נוספות הסובלות מאותם סימפטומים (ירדן, מדינות המפרץ, ערב הסעודית).
- מסקנה שניה – הכוח הצבאי אינו עומד במבחן הנאמנות למנהיג הטוטאליטרי ברגעי משבר פנימי חריף.
- מסקנה שלישית – המעבר מרודנות לדמוקרטיה הוא תהליך ולא אבחת חרב.
- מסקנה רביעית – התנועות האיסלאמיות אינן מובילות ההתקוממות אך הן המרוויחות העיקריות. הן היחידות בעלות תשתית חברתית וארגונית המאפשרת להן לקחת את מקל ההתקוממות העממית ולתרגמו לרווחים פוליטיים.
הפרספקטיבה הישראלית:
- היציבות היחסית שהייתה במזרח התיכון התערערה.
- קבלת החלטות במצב מעורפל היא מתכון לשגיאות מדיניות.
- משך תקופת אי היציבות אינו ניתן להערכה ושני כיווני ההתפתחות אפשריים: התייצבות, החרפה עד כדי אנרכיה.
- התהליכים העוברים על מדינות "האביב הערבי" טומנים בחובם סיכונים בטווח הקצר וסיכויים בטווח הארוך.
- קבלנו התרעה אסטרטגית על שינוי מגמה וכעת אנו נדרשים לנהל את הסיכונים ואת הסיכויים. אם מקבלים אמירה זו עלינו לבחון בזהירות את הקריאה לקיצוצים משמעותיים בתקציב הביטחון.
- הסיכון המשמעותי ביותר הוא ניסיון להפנות את הקיטור הפנימי, החוצה, לכיוונה של ישראל. יחד עם זאת צריך להדגיש שההתעסקות המתמשכת בבעיות הפנימיות מרחיקה הסיכוי לעימותים בטווח הזמן הקצר.
- הסיכוי האמיתי מצוי בתהליך דמוקרטיזציה שיעבור על המדינות הללו. כל מערכת שלטונית שתשנה סדר עדיפות ותפנה יותר מאמצים לשינויים ושיפורים חברתיים וכלכליים תגדיל את הסיכוי ליציבות אזורית.
- מצוי הזדמנויות מדיניות הנוצרות בעקבות שינוי מרכזי הכובד בזירה. טורקיה כמשל, עד לפני שנה בת ברית נאמנה לסורים והיום עומדת בשורה הראשונה של המתנגדים להמשך שלטון אסאד. עלינו לחתור לשיפור מערכת היחסים עם טורקיה.
- הנושא הפלסטיני – הגם שעומד גבוה בסולם הנושאים המעסיקים את המזרח התיכון, אירופה וארה"ב. אינו מקבל את תשומת הלב שהפלסטינים היו רוצים.
- בעת הזו החכם יידום והמסר העיקרי שראוי שנדבר בו נוגע לרצון להמשיך ולקיים ללא סייגים את הסכמי השלום ולהביע נכונות תמידית להגיע להסכמים עם כל המעוניין.
מסקנות:
- הטוב ביותר עבורנו הוא שיהיה טוב לתושבי מדינות ערב, ככל שהשינוי שם ימהר להתרחש יהיה להם יותר להפסיד. דמוקרטיות לא נלחמו בעת החדשה.
- יש להערך מדינית לתקופה ההתייצבות.
- יש לנצל הזדמנויות מדיניות.
- לא כל מפלגה איסלאמית היא סיכון למדינת ישראל.
- יש לראות בשינויים המתרחשים סוג של התרעה אסטרטגית ולטפל בתחומי בנין הכוח שזמן הבשלתם ארוך בקדימות.
איראן:
- טרמינולוגיה – השימוש במונח איום קיומי מול איום חמור יכול לשרת את הרצון לרתום העולם לצידנו אך, כאשר יוצרים בהלה מוגזמת קשה להרגיע.
- האופציה להפעלת כוח היא מוצא אחרון של אין ברירה וצריכה להיות מובלת על ידי אחרים.
- מיצוי המהלכים החשאיים, המדיניים והכלכליים כנגד איראן
- מסקנה – לדבר פחות.
לטעמי, לאחר כל העיסוק באזור שסביבנו, ראוי שנתייחס לעדיפות הראשונה בעיני לטיפול - והיא הסוגיות הפנים חברתיות במדינת ישראל:
- אי שוויון משווע בחלוקת הנטל.
- חברה מקוטבת ובלתי מאוזנת.
- פערים כלכליים בלתי הגיוניים בין כל העשירונים לעשירון העליון.
- ביטחון אישי אזרחי ברמה נמוכה.
- אי אכיפת החוק.
- פגיעה בערכי יסוד לטובת פשרות פוליטיות.
אלה ונושאים סוציו אקונומיים רבים אחרים הם האויב האמיתי של חוסנה הלאומי של מדינת ישראל.
תפיסת הביטחון הנגזרת מן הדברים הללו:
- מדינאות נבונה – חיזוק מעמדנו הבין לאומי, שימור מערכת היחסים המיוחדת מול ארצות הברית בכל תנאי, ניצול הזדמנויות מדיניות, חיפוש אמיתי וכן אחר פתרונות הסכמיים.
- טיפול בבעיות החברתיות כדי לחזק את החוסן הלאומי.
- ניהול הסיכונים והסיכויים.
- שימור הסכמי השלום ואי היגררות לפרובוקציות.
- במידה ונאולץ לפעולה, הפעלת הכוח בעוצמה העולה בהרבה על ציפיות היריב.
- חיזוק מרכיבי ההגנה (אקטיבית ופסיבית) על העורף, מגדיל את דרגות החופש של הדרג המדיני והצבאי.
ניתוח מעניין