בין מושב עצרת האו"ם ונאום "הקווים האדומים" של ראש הממשלה על הגרעין האיראני בספטמבר 2012, לבין הנאום הצפוי ב 2013 - מה ישתנה?
מן הסתם נשמע בנאום כי אסור להאמין לאיראנים וכי כל העולם צריך לשנס מותניים כנגד הרעה המתרגשת עליו ועלינו. כי האיראנים ייבחנו במעשים ולא בדיבורים וכי יש 3-4 תנאים ואולי יותר שרק אם יתקיימו – אז נוכל לנוח על כיסאותינו בשלום.
צריך לקוות שלנאום הצפוי יתווספו מספר משפטים הרואים בברכה את השינוי החלקי בטון ומגלגלים את האחריות לפתרון מדיני אל פתחו של המנהיג האיראני. איננו זקוקים להצהרה והכרה איראנית לגבי השואה על מנת לדעת ולזכור את שקרה במלחמת העולם השנייה. בדיוק כמו שהכחשתה על ידי אחמדיניג'אד – לא שינתה את ההיסטוריה. נאומים יוצרים אווירה, יוצרים מחויבות. נאומים משפיעים ומעצבים את דעת הקהל ויכולים להניע תהליכים.
חלפה שנה בה למדנו, גם על בסיס המקרה הסורי, שהעולם, בהובלת ארצות הברית ורוסיה, אינו שש לפעול על פי הרצונות הישראליים. גם ראינו שהרצון של המעצמות להפעיל כוח, הוא מאד מסויג ואינו החלופה הנבחרת.
נכון שהאיראנים אינם חובבי ציון ולא השתתפו בקונגרס הציוני בבאזל. גם אין חובה להאמין לכל מילה של המנהיג האיראני החדש. אבל בניגוד לרפלקס הפבלובי, שהתבטא השבוע בעזיבת המשלחת הישראלית את מושב העצרת הכללית כאשר רוחאני עלה לנאום (במה זה שונה ממדינות ערב שנהגו בעבר לנטוש האולם כל פעם שנציג ישראל עלה לנאום?) והמפרשים למיניהם שהזדרזו לומר שאין חדש תחת השמש, ראוי שנשאל את עצמנו האם אנו מוכנים לתת לו (לרוחאני) הזדמנות. הרי בכל זאת קרה משהו, המנגינה השתנתה!
בימים אלה ממש, לפני ארבעים שנים, מצאנו עצמנו במלחמה קשה משום שלא הקשבנו לשינוי במנגינה המצרית טרום מלחמת יום הכיפורים.
שאלת היסוד היא, האם פתרון מדיני עדיף על פתרון צבאי? בהנחה שהתשובה היא חיובית (האם גם על דעת נוטשי האולם?), נשאלת השאלה השנייה האם אנו רוצים להיות חלק מהמהלך או בודדים בעמדתנו. האיראנים מצויים על פרשת דרכים. הסנקציות הכלכליות משיגות תוצאה. הבחירה שלהם בין המשך שקיעה כלכלית לבין גרעין היא בחירה שתצטרך להיות מוכרעת בטווחי זמן לא ארוכים.
אז אולי יואילו מנהיגנו לשנות את הטון, להתייחס לדברים הנאמרים ולהצטרף לקולות הקוראים להסדר מדיני. הציפיה שאיראן תשנה את מדיניותה מקצה לקצה בתוך שבועות היא ציפיית שווא. תהליכים מסוג זה לוקחים זמן. אחד החובות המוטלים עלינו הוא לתת למהלך כזה הזדמנות.
האפשרות לשימוש בכוח כדי לפתור את הבעיה אינה נעלמת, אך גמגום לגבי האפשרות לפתרון מדיני יכולה להציב אותנו בודדים במערכה.
