בשמונה בערב בדיוק זה יקרה שוב, צפירת הסירנה תחדור בקולה החותך דרך העור אל הראש והלב. אל הראש המבין שעצמאותנו נקנתה במחיר דמים כבד, אל הלב הבוכה על אותו המחיר.
כמו בכל שנה, נעמוד דום לזכרם של החברים הרבים שנפרדנו מהם לאורך הדרך, אלה ששילמו במחיר חייהם על מנת שאנו, הנותרים, נזכה לחיות במדינה עצמאית. כן, הצימוד המצמרר שבין המחיר לתמורה מכה מהדהד כל שנה מחדש. כמו אומר, דעו לכם, עצמאות אינה דבר מובן מאליו. צריך להילחם עליה ולעיתים מתים בעבורה.
חיים גורי כתב בשירו "מסדר הנופלים":
"הם באים מן ההרים, מן השפלה, מן המדבר. הם באים – שמות, פנים עיניים – ומתייצבים אל המסדר…והמפקדים טופחים על שכם הטוראים וטוראים לוחצים יד למפקדים…כי חבורה כזאת לא הייתה עוד למעלה…ופניהם דוממות והם עומדים נבוכים, ואז מישהו מהם לוחש: סליחה אבל היינו מוכרחים, ניצחנו בקרבות וכעת אנו נחים, אלה האחים שלי, אלה האחים. וככה הם עומדים והאור על פניהם, ורק אלוהים לבדו עובר ביניהם, וכשדמעות בעיניו הוא מנשק את פצעיהם, והוא אומר בקול רוטט למלאכיו הלבנים, אלה הבנים שלי, אלה הבנים"
לאורך שנות השרות הארוכות בצה"ל אבדתי רבים מרעי הלוחמים, אחיי לנשק. מטבע הדברים את חלקם הכרתי מקרוב מאד, כאשר שרתנו באותה טייסת. ביום הזה צפים ועולים הזכרונות המשותפים, התמונה האחרונה, החיוך האחרון. אוהד שדמי, נתן מרום, שמואל חץ, משה גולדווסר,אורי שעני, דרור יפה, יהונתן אופיר, ערן כהן, גדי סמוק, ברוך גולן, גיל הרן, יצחק ברעם, יגאל סתוי, עמוס אלרואי, דורון שלו ויורם בוסתן, חבריי לטייסת שנפלו במהלך העשור הראשון להקמתה.
יהי זכר כל לוחמינו שנפלו ברוך.
האזינו לראיון של דני חלוץ ששודר ביום הזיכרון במסגרת תוכנית הרדיו של ירון וילנסקי (גלי צה"ל):
