שביתת העובדים הסוציאליים היא סימפטום להיעדר מנהיגות ומדיניות חברתית-כלכלית ארוכת טווח.
חיוניותה של מערכת העבודה הסוציאלית מקבלת משנה תוקף בשל מספרן הגדל של הבעיות החברתיות-כלכליות בישראל. די לנו אם נתבונן בנושאים שעלו באחרונה על סדר היום כדי להבין כי הבעיה שבפניה ניצבת ההנהגה הכלכלית היא רוחבית ועמוקה. שכר המינימום, שכר הבכירים, מצוקת הקשישים ומחירי הדלק, המים והדיור – כולם עוסקים בצורך להגדיר סדרי עדיפות באשר לחלוקת משאבי המדינה בין אוכלוסיות שונות בחברה.
פתרון הבעיות צריך להתחיל בקביעת מדיניות חברתית-כלכלית ארוכת טווח שיעדה צריך להיות הקטנת הפערים בחברה. לאחר שנגדיר מדיניות כזו, נידרש לבחון את התחומים לטיפול, שיאפשרו את מימוש המדיניות בגישה רוחבית לפי סדר עדיפות ידוע וגלוי לכל.
כיבוי כל שריפה בנפרד לא מטפל בבעיית השורש – הפרת האיזונים בחברה הישראלית. הפערים בין הקצוות גדלו עד למצב שבו המדינה, יחד עם ארה"ב, מובילה בעולם המערבי המפותח בפערים שבין העשירון העליון לתחתון. עומס המיסוי העקיף המוטל על הציבור גדול מהמקובל בעולם המערבי ומכביד שבעתיים על האוכלוסיות הנמנות עם השכבות החלשות.
לעתים אנו עומדים משתוממים מול המלל הרב בעניין שתי אוניות איראניות, שגם אם הגעתן לים התיכון מסמנת שינוי במדיניות האיראנית, אין בהן שום איום ממשי על ישראל, זולת העובדה שהעצמת נוכחותן מאפשרת לדחות את הטיפול באיום האמיתי – המשבר החברתי.
בישראל יש גורמים מובנים, חברתיים וכלכליים, לחוסר השוויון. אין זה נכון וגם בלתי אפשרי לייצר שוויון חברתי-כלכלי מוחלט. אנו חייבים לעודד יוזמה, יצירתיות והעזה חברתית כלכלית. עידוד זה טומן בחובו יצירת אי-שוויון. השאלה היא עד כמה ועל חשבון מה ומי.
כדי לטפל באתגרים שבפנינו, עלינו לחזק את הלכידות החברתית. חברה בריאה מושתתת, בין השאר, על סולידריות חברתית. זו אחת מאבני היסוד של חברה בריאה. חברה מתקדמת צריכה למדוד את האי-שוויון שבה במושגים יחסיים ולא במספרים מוחלטים. הפרט בחברה מודד עצמו יחסית לחברה שבה הוא חי ולא ביחס לחברות אחרות.
כן, הקשישים הישראלים נחשבים לעשירים ביחס לעניי העולם השלישי, אך הם חיים כאן. הדבר נכון גם לגבי עובדים סוציאליים ולגבי רבים אחרים שקולם אינו נשמע, מכיוון שאינם יכולים לאחוז בצווארה של המדינה. תשלומי העברה בין הקבוצות השונות אינם פתרון לבעיה, משום שהם מנציחים את הבעיות ולא פותרים אותן.
בחינת האי-שוויון בראייה בין דורית מראה כי המצוקה עוברת בירושה והמעבר בין שכבות סוציו-אקונומיות הוא מזערי. עלינו לטפל בהגדלת מרחב ההזדמנויות לאוכלוסיות מוחלשות כדי שיוכלו לטפס בסולם החברתי-כלכלי באמצעות מערכת חינוך איכותית, שתכשיר את הדורות הצעירים להשתלבות בתעשיות המתקדמות, ובאמצעות תמורה הגונה וראויה יותר לעבודה והקטנת המיסוי העקיף באופן משמעותי.
ככל שאנו עוברים מכלכלה עתירת עבודה לכלכלה עתירת הון, עלינו לוודא שיותר אנשים ישתלבו בה. לשאלה מניין ניקח את המשאבים לטפל בצרכים החברתיים, קיימת תשובה, והיא טמונה בצורך למתן את מהירות המעבר לחברה "אמריקאית" ולפתור את הסוגיות שעל הפרק – כדי לפנות משאבים ומנהיגות לטיפול בבעיות החברתיות.
