באוצר המילים שלנו הולך ומתקבע המושג "נטל" בכול הנוגע לחובה לשרת את המדינה. ממתי עמידה בדרישות החוק היא נטל? זוהי חובה אזרחית שאין עליה עוררין. שירות המדינה הוא זכות גדולה. החובה הופכת ל"נטל" כאשר מספר המתחמקים ממילויה הולך וגדל.
משחקי המילים והחקיקות התמוהות בנושא הפטורים משרות מבטאים דבר אחד ובלבד, אין מנהיגות המוכנה לעצור את הסחף ההולך ומתעצם. אין מנהיגות המבינה שאת הפשרות שהיא עושה היום, על מנת לשרוד פוליטית, ישלמו מחר ממלאי החוק, ההולכים ומתמעטים. ממלאי החוק, המבינים שאין תקומה למדינה בה השתמטות הופכת לערך המגובה על ידי מחוקקיה.
עיוות האיזון בנשיאה בנטל הוא תופעה המהווה איום של ממש על איתנות יסודות החברה הישראלית.
לעיתים נדמה שאנו מענישים את הנושאים בעול, אלה המקיימים את חובת החוק, ומעדיפים את המשתמטים.
דוגמא בולטת לכך ניתן לראות בבני העדה הדרוזית. שיעור המתגייסים בה לשירות צבאי הוא מן הגבוהים בחברה הישראלית, אם לא הגבוה ביותר, אך בסיימם את השרות הצבאי הם חוזרים אל מציאות מקפחת חברתית, תעסוקתית, תשתיתית.
מדינת ישראל חייבת לדרוש מכול צעיר וצעירה, יהודים ושאינם יהודים כאחד, למלא את חובת השרות. חובה זו יכולה להתבצע במספר מסלולים, שרות צבאי: שרות ביטחוני אחר (משטרה, מערכות ביטחון אחרות), או שרות אזרחי במגוון רחב של אפשרויות (מערכות הצלה אזרחיות, מערכת הבריאות, עמותות המגזר השלישי ועוד).
אך לא רק חובת השרות (צבאי ואזרחי) צריכה לעמוד לנגד עינינו אלא גם ובחשיבות גדולה עוד יותר, חובת ההשתלבות במעגל העבודה היצרנית. כמו גם, חובת לימודי הליבה – לימודים המקנים את היסודות להשתלבות בחברה מודרנית ומפותחת.
עלינו לייצר זיקה ברורה ונראית לעין כול בין הקבלה מן המדינה לבין הנתינה למדינה. הצעירים המשרתים שרות לאומי, ביטחוני או אזרחי, אלה העובדים לפרנסתם, צריכים לקבל עדיפות ברורה על פני אלה שאינם משרתים.
חובת הנתינה חלה על כולם. ניתן להחריגה רק מאלה שאינם מסוגלים, אובייקטיבית, לעמוד בה. עלינו לייצר נוסחא פרוגרסיבית שתקח מכול אחד על פי יכולותיו ותתן לכול אחד על פי צרכיו. את היכולות והצרכים צריכה המדינה להגדיר באופן ברור, ללא כול אפליה בין דת, גזע ומין.
את המדינה צריכים לשאת כולם על כתפיהם. ככל שיתמעטו הנושאים במשא יגדל המשקל על הכתפיים הלוקחות חלק בנשיאה.
