דני חלוץ - מתקופת הרמטכלות (צלם: רובי קסטרו)
כאשר אנו באים לדיון בנושא הרתעה הנטיה הטבעית היא לקשר את המושג לתחום הצבאי ביטחוני ולא כך הוא. הרתעה היא מושג שיש לו הקשרים רבים אזרחיים, כלכליים, מדיניים וכמובן גם צבאיים ביטחוניים.
ההקשר המיידי של מושג ההרתעה הוא הקשר מניעתי. כלומר הרתעה היא אמנעתו של יריב (אויב) מנקיטת פעולה (אם יזומה ואם מגיבה) מפאת החשש למחיר אותו ישלם בגין אותה פעולה. או במילים פשוטות יצירת דילמת עלות/תועלת אצל יריבך.
אם אנו מאמצים פרשנות זו הרי אנו מדברים על הרתעה כמצב השאול מן העולם הקוגניטיבי/ההכרתי/התודעתי ולכאורה אין לו דבר עם העולם המוחשי. משמע, הרתעה היא מצב בו בתודעת היריב נוצר דימוי, (המבוסס על עובדות, שמועות, ידיעות והפרשנות הניתנת להם) שהעלות של פעולה תגדל על התועלת ממנה. המציאות היא שההרתעה מושגת בדרך כלל לאחר חוויה מוחשית שהיא זו היוצרת את המימד התודעתי, הכרתי.
כאשר אנו באים לעניין עלות – תועלת אסור לנו לשגות במחשבה של עלויות ותועלות ישירות אלא לחשוב גם על עלויות ישירות ותועלות עקיפות, או על עלויות עקיפות ותועלות ישירות וכל צרוף בין מצבים אלו. הדבר ניתן להבהרה בהרתעה כתוצאה ממעשה מלחמתי: מעבר לעלות הישירה המתבטאת בנזק ונפגעים ניתן לצרף גם עלויות עקיפות הנגזרות משדות כלכליים, מדיניים, חברתיים ואחרים וכך גם במישור התועלות.
כאשר אנו באים להמחיש את מושג ההרתעה בחיי היום יום הרי שהמקום בו הרתעה נבחנת תדיר הוא במערכת היחסים שבין הפרטים בחברה לחוק. תמציתה של מערכת יחסים זו היא שיקולי עלות תועלת ברורים תחת הנחת התנהגות אזרחית רציונאלית. יחד עם זאת כאשר אנו באים לפרש את מושג הרציונאליות איננו יכולים לראותו רק בהקשרי היחס הישר בין מעשה לתוצאה כמדד לרציונאליות.
עלינו לייצר נוסחה מורכבת הרבה יותר באשר למושג רציונאליות, או אז נמצא שהיחס הישיר בין מעשה לתוצאה הוא פרמטר מוביל אך במרבית המקרים נושאים אחרים האמורים לבנות את ההרתעה אינם נשקלים רציונאלית ואז לקיחת הסיכון בביטול משוואת ההרתעה קלה יותר.
דוגמא: כאשר אני נוהג במהירות המותרת אינני עושה זאת רק בגלל הקנס הצפוי או שלילת הרשיון האפשרית אלא גם בגלל ההד התקשורתי השלילי שיכול להתלוות לתפיסת הרמטכ"ל לשעבר טס במכוניתו, כלומר נוסחת העלות שלי כבר מורכבת יותר וכך צריך להיות לגבי אחרים. אך מעבר להרחבת שיקולי עלות תועלת למרחבים נוספים נשאלת השאלה מדוע בכל זאת אנשים עוברים על החוק במהירות הנסיעה והסיבה הישירה היא שמערכת אכיפת החוק אינה אפקטיבית דיה, אינה מרתיעה!
חזרה אל עניין ההרתעה הצבאית
על מנת שהיא תתקיים אנו צריכים להניח שהצד השני רציונאלי. האם הנחה זו תקפה בקרב היריבים הפוטנציאליים של מדינת ישראל? אין ספק שהדבר הראשון שאנו צריכים לברר לעצמנו מול יריבינו אינו מה ירתיע אותם אלא, מה מידת הרציונאליות שלהם. אין לי ספק שזו משתנה בין מדינות אויב לבין ארגוני טרור אויבים ובין ארגון אחד למשנהו.
אך מעבר לכך, אחת שהגענו למסקנה שיש דרכים לייצר הרתעה אנו נכנסים למסלול עשייה מוגדר המחייב את תחזוקתה של אותה הרתעה. משמע שמעת לעת בעת שנעברה העבירה יוטל ה"עונש".
מה בין הרתעת מדינה להרתעת ארגוני טרור
בחיפוש הדרכים לבניית ולשימור הרתעה עלינו להבחין בין מדינות מורתעות לבין ארגוני טרור. קיימת גם חלוקת משנה בין המדינות כמו גם בין ארגוני הטרור. ככלל אני מבקש לקבוע שככל שהמדינה נשואת ההרתעה מתקדמת יותר כלכלית, חברתית, תרבותית, ערכית, רציונאלית (משמע יש לה יותר מה להפסיד) היא תהיה מורתעת יותר אם מדיניות הפעולה היא של תגובה צבאית חריפה מעבר לציפיות היריב.
נשאלת השאלה מי קובע את המידתיות?
זה דיון שאיני מתכוון להיכנס אליו בדברי היום. מול ארגוני טרור הדילמה מורכבת יותר. בבסיס אין לארגוני טרור אחריות מדינתית. יתרה מזו, הם רואים במדינה מתוכה הם פועלים ובאזרחיה סוג של מחסה שבצילו הם פועלים תוך נטילת סיכונים על המדינה ואזרחיה ופחות על עצמם.
האבחנה הבסיסית שאני מבקש להצביע עליה היא שמול מדינה ההרתעה מושגת על ידי הצבת תג מחיר בלתי נסבל על המדינה – צבאה, תשתיותיה, מערכותיה השלטוניות, השלטון, העצמאות. מול ארגוני טרור ההרתעה היא בעיקרה אישית – מול מנהיגי ארגוני הטרור.
ברור הוא שהמושג "תג מחיר בלתי נסבל" הוא יחסי. אין לו תשובה כמותית או איכותית אחת והוא משתנה הנובע מסף הסיבולת של היריב. סף סבולת אינו ניתן להערכה מראש מאחר ומרכיביו אינם רק פיזיים, יש בו גם מרכיבים רכים: תרבותיים, אידאולוגיים ודתיים. הוא נסמך על ניסיון ועל ניתוח מבצעי ומקצועי שבדרך כלל קשה לבצעו.
אחת הבעיות בקביעת סף הסבולת של מדינה, היא שאין ביכולתנו להיכנס למוחו של היריב, להבין ולנתח את דרכי ודפוסי החשיבה וההחלטה שלו. קיים גם קושי בניתוח והבנת נקודות התורפה של היריב בעיניו. נושא זה של הבנת נקודות התורפה עשוי להקל מאד במיקוד פעולותינו ובהשגת הרתעה.
אף על פי כן ניתן לומר כי בבסיס גישת ההרתעה מונחת גישה מבצעית האומרת שהפעלת העוצמה אינה נעשית במדורג ובדרך של ניסוי וטעייה (תהייה) אלא בדרך של הפעלת מלוא העוצמה ולרוחב כל החזית מן ההתחלה. מטבע הדברים גישה זו אמורה גם לשרת את קיצור משך הלחימה.
ההרתעה נבנית בראש ובראשונה מההבנה של היריב כי אתה מוכן לפעול, הבנה זו ניתן להשיג בפעולה במקום ובזמן שהיריב חשב שתעבור לסדר היום קרי, להיות בלתי צפוי.
הרתעה קשה, רכה ויעילה
הרתעה אינה מתחילה בהפעלת הכוח אלא באיום להפעלתו – הרתעה רכה. מרכיביה של ההרתעה הרכה הם רבים ומגוונים ויש בהם מימדים טכנולוגיים, כלכליים, חברתיים ומדיניים.
הרתעה קשה – הרתעה המושגת מהפעלת כוח מוצלחת.
הרתעה יעילה היא זו המשלבת את כל מרכיביה, הרכים והקשים ויוצרת מרחב הרתעה כולל.
כמו שההרתעה היא פעולה על תודעת היריב הרי בנייתה היא עניין לדימוי המרתיע בפני המורתע. דימוי זה יושג בדרך כלל על ידי מעשים.
ככלל, לא מצאתי שמה שאנו נוטים לכנות כהרתעה הושג ללא מעשים אלא במקרה האחד הנוגע להרתעה הגרעינית בין המעצמות וגם אז הפגנת היכולות באמצעות ניסויים חוזרים ונשנים, הדלפות תקשורתיות מכוונות, איבוד מכוון של מסמכים מסווגים וכו' הבהירה לצדדים המעורבים שמאחורי המילים ניצבות יכולות.
כפי שאמרתי קודם, להרתעה או העדרה יש גם מרכיבים רכים ואחת השאלות המרכזיות בעניין זה נוגעת ליכולתן של דמוקרטיות מתקדמות להרתיע משטרים טוטאליטאריים קיצוניים. העובדה שמדינות דמוקרטיות נאורות פועלות על בסיס ערכים אחר/שונה מציבה אתגר משמעותי יותר בעיניין יצירת הרתעה.
ההבדל המהותי נוגע לקדושת חיי אדם ולפיכך הרתעת משטרים טוטאליטאריים אינה מושגת באמצעות פגיעה באנשי היריב אלא דרך פגיעה בנכסים העלולים לסכן את יציבות ושרידות המשטר, לעורר איום פנימי על זה המשטר. ניתן לראות בברור שיחסי העוצמה הצבאיים בין ארצות הברית ובנות בריתה לבין אל קעידה לא הבהילו את קבוצת הטרור הזו מלהתעמת עם החזקה במעצמות.
גישת ההרס הברוטאלי אינה יכולה להוות הגישה המובילה ביצירת הרתעה. עלינו לחפש את הנקודות הרגישות אצל היריב שבאמצעות פגיעה בהן נייצר את דימוי מי שמוכנים להסיר הכפפות וללכת עד הסוף.
על מנת לייצר הרתעה בכוח צבאי עליך להבטיח שהציבור שלך מגבה גישה זו. אין ספק שעמידות הציבור שלך מפני פעולות היריב היא מפתח ביצירת הרתעה. ציבור המייצר בהתנהגותו דימוי של שרידות ועמידות בהתשה יגבה ויגדיל את מרחב התמרון של המרתיע בבחירת הדרכים לייצר הרתעה.
ההרתעה בתמציתה היא – האיום הסמוי על המורתע על בסיס דימוי היכולות, היכולות בפועל והפעולות הגלויות שהוכיחו זאת.
