מעריב פרסם היום ראיון אחד-על-אחד של דני חלוץ עם מיה בנגל במלאת חמש שנים למלחמת לבנון. חלוץ נשאל על לקחיו מהמלחמה וענה בכנות: "למדתי שמי שעוסק בעשייה יכול לטעות. למדתי איך יוצרים דימוי ואיך קשה לשנות אותו. ולמדתי שאם אתה חשוף אז פוגעים בך מדי פעם חצים, וזה כואב".

חלוץ נשאל לגבי הישגי המלחמה וענה: "בין היעדים שהושגו אפשר למנות את העובדה הכי בסיסית: הרתעה. חיזבאללה לא יושב על הגבול. חזר השקט לצפון.

העובדה שנסראללה מתחבא כבר חמש שנים מדברת בעד עצמה. לצד זאת, אני תמיד זוכר, בוודאי בימים אלה, שיש מחירים כבדים למלחמות, והמחיר הקשה מכל הוא בחיי אדם.

חלק מיעדי המלחמה נשחקו, כמו תהליך ההתעצמות של חיזבאללה שלא פסק ולו לרגע, וכיום יש בידם ארסנל נשק לא מבוטל. אך גם אנחנו לא שוקטים על השמרים".

לקריאת הראיון המלא – לחצו על הכתבה.
הראיון גם פורסם ב- NRG מעריב

חלוץ שוהה בארה"ב לרגל האירוע השנתי של אגודת ידיד צה"ל בארה"ב, בו נכחו רמטכ"לים לשעבר נוספים.

להלן עיקרי דבריו:

המערכה נגד קדאפי: "בלי אלטרנטיבה, לא תוכרע המערכה"

השאלה מהי הכרעה של מערכה. אם מישהו חושב שסילוקו של רודן מבלי לייצר אלטרנטיבה זו הכרעה של מערכה -הוא טועה טעות גדולה. כבר ראינו בעבר רודנים שהוחלפו והשאירו אחריהם רק מצב כאוטי, כי אף אחד לא דאג למחליף. אם מדובר בנקמנות אישית לקדאפי – שיבושם להם.

אני סבור שכל המהלך הזה סופו מוטל בספק. יכול להיות שקדאפי יחוסל, השאלה אם לוב תינצל. השאלה אם יש טובים שיעלו לשלטון. ככל שאני שומע – זה לא המקרה.

ההסלמה בעוטף עזה: "צריך ליזום ולשנות את המשוואה"

אני מעדיף לקרוא לישובים עוטפי ישראל ולא עוטפי עזה. אני סבור שבגבול הדרום עדים להסלמה שמעידה יותר מהכל על חולשת ההרתעה הישראלית. לא יכול להיות שתושבי הישובים הללו יהיו בני ערובה, שברצות החמאס הוא יורה עליהם, מבלי שנגרום לו להפסיק. ההתראה מעופרת יצוקה לא התפוגגה, אבל המפתחות נמצאים בצד השני – הוא קובע את הקצב, הוא מכתיב את סדר היום, הוא יוזם.

ישראל, במקום רק להגיב, צריכה ליזום ולשנות את המשוואה. מצאנו שההרתעה אל מול מי שאין לו מה להפסיד לא משחקת עד למקום שהוא מרגיש כי יש לו סכנה אישית.

משחק הפינג-פונג שמתרחש כיום, לא יביא אותנו לשום מקום. לא נכון למתוח את התושבים שסובלים מזה עד קצה גבול היכולת. יכול להיות שעופרת יצוקה קרובה למיצוי עצמי – וצריך לעשות מעשה אחר. צריך להגיב בדרך שתפיל מורא על הצד השני, עד שיפסיק להשתמש בתושבינו כבני ערובה.

הקיפאון המדיני: "אחריות במקום הישרדות"

תחת ההתרחשויות שבעולם הערבי היה טוב אם היינו יוצאים מתהליך ההישרדות המתמיד של הממשלה הנוכחית, ובמקום זה היינו יוזמים ושותפים לחלק מהתהליך החיובי שעובר על המזרח התיכון. לא נראה לי שמשקיעים בזה באמת מאמץ. יש הישרדות ולא אחריות. צריך לנסות. אם לא ננסה – בוודאי שהדברים לא יצליחו.

לחצו להאזנה:

אנדרטה זמנית לזכר הנספים באסון הכרמל

הם אחראים..והם והם.. קראו כולם במקהלת סופר – טנקר. אחראים כל אלה שהיו לפנינו…אנחנו עשינו הכל טוב ונכון. כתבנו ודברנו ודננו והחלטנו וגלגלנו מעלינו את המשא הכבד של הצורך לעשות. אנחנו מחפשים מישהו שאפשר לגלגל אליו את התיק. זה רק קרה ב"משמרת שלנו" אך האחראים הם כל קודמינו, שבים ואומרים לנו מירושלים.

רק לפני ארבע שנים הם אמרו שהאחריות מצויה אצל מי שנושא בה, אצל מי שממלא את התפקיד.  האם קרה משהו באלה השנים? כן, שחקני הספסל עברו לחמישיה הפותחת.

זה התחיל בשבוע שעבר ביום חמישי אחר הצהריים. הלהבות ביערות הכרמל הציתו גם את מרוץ הבריחה מן האחריות, כשהתברר גודל האירוע בדמותם של 42  קורבנות  האסון הנורא ביערות הכרמל. אלמלא קורבן הדמים הייתה זו עוד שריפה במניין השריפות האוכלות בכולנו.

מימוש אחריות אינו הודאה באשמה! מימוש אחריות זו תרבות. מימוש אחריות זו אצילות. מימוש אחריות הוא מתן גיבוי לכול מי שכפופים אליך. מימוש אחריות זו מנהיגות. אחריות היא עמוד האש שלפני המחנה, היא הדגל המנהיגותי ואין בלתה. יצחק רבין ז"ל מימש אחריותו על אירוע נטול ערך. זה נתן בידו את העוצמה המוסרית לחזור אל ההנהגה.

גדולים יסוריה של האחריות.  מי שמנסה לנוס ממנה היא דולקת אחריו ואינה מרפה. אין זה קל לממש אחריות אך זה מתבקש. צריך לבדוק, צריך לחקור וגם אם יימצא אשם אין זה מסיר אחריות ממי שהיה מופקד על אותו אשם. אין צורך בוועדות כדי לחוש באופן טבעי מי האחראים. לא כותרת העיתון מגדירה את האחריות אלא, תחושה פנימית של כול ממלא תפקיד שיש בו יושרה.

וועדות חקירה לא יביאו מזור לתחלואי השיטה. זו עוד שיטה ישראלית לברוח מן האחריות. על מדפי הארכיונים מעלים אבק כרכי עשרות הוועדות שהוקמו. הן לא שינו דברים מהותיים הן היו מזור לרגע, סיפוק הצרכים המיידיים של ציבור.

אחריות אינה נלקחת, אינה מועברת, אינה מתחלקת ואינה נגמרת.  אחריות כל הכפופים לממלא תפקיד מוכלת באחריותו שלו – זו משמעות המושג אחריות מינסטריאלית. לא בכדי קוראים לזה אחריות מינסטריאלית ולא אחריות שין גימלית. היא מכוונת אל המיניסטרים, לא אל הכפופים אליהם.

כשהסתיימה מלחמת לבנון השנייה חשתי שאני צריך לממש את אחריותי הכוללת על שהתרחש בגבולות הצבא. הבנתי שאחריותי היא לתחקר באופן נוקב את ההתרחשויות ולהשאיר תוכנית עבודה מסודרת לתיקון הקילקולים.

התלבטתי והתייסרתי בימים שעברו בין המחשבה על מימוש האחריות בדרך של התפטרות לבין מימושה בפועל. אלה ימים לא פשוטים, היו אלה ימים של מחשבה ורגש השזורים זה בזו. הגוף כואב מן המחשבות, הלב אומר דבר אחד והראש דבר אחר ואז מגיע הרגע בו הלב והראש מתאחדים לידי הכרה שזה הדבר הנכון לעשותו, כי כך חונכתי, כי לכך חינכתי.

אין כסא שערכו גדול מן האדם היושב עליו, אין תפקיד חשוב יותר מערכי היסוד שאנו תובעים מאחרים לנהוג לאורם. האחריות להצלחות אינה שונה מן האחריות לאי ההצלחות, לא ניתן להנות רק מדובשה לעיתים יש בה גם עוקץ.

כן, אני הייתי אחראי לאישור ההמלצה להפסיק את טיסות מסוקי היסעור במשימת "דליי מים" (שם הקוד למשימת כיבוי שריפות). אשרתי ההמלצה משום האחריות שהייתה לי על בטיחות הטיסה ועל חייהם של צוותי האוויר והצוותים הטכניים שטסו באותם מסוקים. אחריותי לא נתנה לי את הזכות לסכן המסוקים על יושביהם ביודעי שיש לכך חלופות מתאימות יותר.

שלא במסגרת אחריותי, אך מתוך הבנת הצרכים, המלצתי באותה נשימה להצטייד בכלי טיס הבנויים למשימה, כמו אלה שראינו בשמי הכרמל בשבוע החולף. המלצה זו אושרה על ידי הממשלה  כמקובל בדמוקרטיה. אין צורך בוועדת חקירה כדי לדעת זאת, אני מעיד על כך כאן ועכשיו.

מימוש האחריות על הנעשה בתחום תפקידך אינו כולל את חיפוש הגורם אליו ניתן לגלגל את אחריותך שלך. שריפת מושג האחריות חמורה במשמעויותיה לא פחות מן השריפה הנוראה ביערות הכרמל משום שהיא  אומרת בפשטות שאין דין ואין דיין ועולם כמנהגו נוהג. זו שריפה השורפת את יסודות קיומה של מדינה שלמה.